הכתבה הזאת מוקדשת למפקד הטייסת סגן אלוף בנצי בכר, לטייס סגן שחק סלע, ולקצין חיל-הים ערן גרביה שנספו בתאונת אימון טקטי בלילה, במסוק דולפין מול חופי נהריה
אתם מכירים את התמונה הזאת – שני מסוקי "דולפין" של חיל-האוויר מרחפים מימין ומשמאל לצוללת חיל-הים. היא פורסמה בתחילת שנות ה-90 בביטאון חיל-האוויר, והייתה כנראה התמונה היחידה שבה הופיעו צוללת ומסוק ביחד. אסתטיקה מושלמת, מזג-אוויר צח, סצינה שנראית כמו הכנה למבצע צבאי רב-זרועי בעומק של מדינה שרק היקום והבור של המטכ"ל יודעים איפה היא.
לא במיקרה עלתה אצלי המילה "סצינה". 25 שנה אחרי אפשר לפרט כיצד נולדה התמונה. מי שאחרי לרעיון, לתיכנון, להפקה ולפיקוח על הביצוע היה לא אחר מעבדכם הנאמן. קטונתי, אבל אז הייתי הכתב הראשי בביטאון חיל-האוויר, עם השפעה די טובה על מפקדי טייסות ובסיסים בקשר להפקות מוספי צבע, כתבות בעלות אופי ראשוני ופוסטרים לביטאון.
סיקרתי בין השאר את בסיס פלמחים, בח"א 30, שהיה החביב עליי ביותר מכל שאר הבסיסים. הסיבה לכך ברורה: מסוקים. חיבבתי את הטיסה בהם, החל מאנפות, דרך מסוקי קוברה שאם היה עובר חודש בממוצע בלי שהצטרפתי לאיזה תרגיל עם טייסת 160 או 161 הייתי מרגיש חולה, וכלה במסוק המדהים ביותר שטסתי עליו – הדיפנדר, ובמיוחד בגירסה שכונתה "להטוט קישור", שהייתה מסוק בלי ארבעת הטילים אלא גירסה קלילה ששימשה בעיקר לליווי בתרגילים וגיחות מורכבות. מבחינת צילומים והפקות, המסוק הוא מושלם; אפשר להגיד לטייס בקשר לעצור, לבצע הקפה נוספת, דברים כאלה. את התוצאות מכל הגיחות האלה אפשר לראות מעל דפי הביטאונים מ-8 השנים שבהן שירתתי שם כחייל ובקבע. כמובן שגם בשנים שאחרי כן המשיכו לצלם שם מאוד יפה, אך אני חושב שהצוות שכלל אותי ואת הצלם הקבוע שלי, אסף שילה הבעלים של סוכנות ישראל סאן, קבע סטנדרטים חדשים שנשארו לדורות בקרב צלמי הביטאון.
נחזור לתמונה. הכל התחיל כשראיתי בקולנוע את הסרט "המרדף אחר אוקטובר האדום" בשנת 1990, עם שון קונורי, אלק בולדווין, סם ניל וג'יימס ארל ג'ונס – שהתבסס על ספר של טום קלאנסי באותו השם. הסצינה שתפסה לי את העין הייתה זאת שבה מגיחה צוללת בעוצמתיות מתחת לפי הים אל פני המים, עם קצף לבן וסאונד מרשים מאוד. היום אני כבר יודע שהסצינה צולמה תוך שימוש בדגם של צוללת, אבל אז, באמצע 1990, לפני האינטרנט המפותח, לא הייתה אפשרות לברר איך ומה. אבל זה לא שינה לי דבר. ראיתי את הצוללת מגיחה, קצת לפני כן הגיעו לחיל-האוויר מסוקי הדולפין הימיים, במקור ובמבטא צרפתי – "דופין", והרעיון נולד אצלי מייד: רוצה צוללת מגיחה מהמים, עם שני מסוקים מצידיה.
זה הסתדר מעולה עם המשימות של מסוקי הדולפין בחיל-האוויר – שיתוף פעולה וסיוע למשימות חיל-הים. שני מסוקי האיירוספטיאל A65-HH פעלו אז בטייסת המסוקים הראשונה, 124, עם שלל בעיות טכניות שיצרו מצב שבו בעיקרון רק מסוק אחד יכול היה לטוס בכל זמן. עקב מחסור בחלפים העבירו חלפים ממסוק למסוק כדי לשמור את שניהם במצב טיסה. מפקד הטייסת אז היה סגן אלוף משה אררט, בחור נחמד וענייני, שחיכה יחד איתי בסבלנות עד ששני המסוקים יכלו לטוס גם יחד. הפקת הצילום חייבה שיתוף פעולה עם מפקדת חיל-הים, ושמחתי לגלות שהם קשובים לרעיון שנראה על פניו הזוי. סיכמנו עקרונית על הגיחה, ואז חיכינו ביחד בהמתנה רב-זרועית לשמישות המסוקים. ויום אחד זה קרה.
סוכם שהצוללת תהיה במרחק 50-100 מייל מחופי ישראל, ושניפגש בלב-ים. זכיתי לשבת בכסא טייס המשנה במסוק בדולפין המוביל, במבנה שכלל 3 מסוקים: שני דולפינים, אחד בל-206 שבו ישב אסף שילה, צלם שהצליח להביא תמונות מופלאות בגיחות המוסקות שלנו. הטיסה הספציפית הזאת הייתה מבחינתי קסומה, תודות כמובן ללוקיישן. אופק כחול ופתוח, ים כחול כהה ופתוח, הכל פתוח. חוץ מזה סייעה לכך העובדה שזה היה מסוק בעל טיסה וסאונד מיוחדים, תודה לרוטור הזנב הייחודי והטסתו הייתה נעימה וחלקה. הוא אפילו היה מתקן אותך במיקרה של טעויות פטאליות. נהניתי באמת.
אבל פנטזיות נשארות תמיד הרחק מהמציאות, וככה אנחנו התייצבנו בנ.צ. בדיוק, הפילמים טעונים במצלמות הטרום-דיגיטליות, ריחוף מעל המים, 3 מסוקי חיל-האוויר מחכים לצוללת אחת מחיל-הים. חיכינו שהצוללת תפרוץ ככה מהמים כמו בסרט, ואז נתפוס תמונה שתיכנס לספרי ההיסטוריה. אבל המציאות הייתה קצת שונה. מלמעלה הצלחתי להבחין לפתע בצללית כהה מתחת לפני המים, נעה למעלה בצורה איטית, איטית מאוד. ואז הגיח תורן, ואז נראה כבר הגשר של הצוללת, ואז הגיע חלק הגוף העליון. זה לא שלא היה קצף. היה, אבל הוא מציאותי ולא בפעלול של סרט הוליוודי. האמת – זה היה אירוע עוצמתי ומרגש. במיוחד כשנפתח הפתח ומפקד הצוללת ואנשיו יצאו וחוו ביחד איתנו את הסצינה.
