כל העצב נעלם

אֲפִילּוּ שֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת אֶת הַסְּתָיו,

מַשֶּׁהוּ בָּךְ נֶעֱצַב.

הַיּוֹם הָיָה לָךְ מַחֲנָק בָּגָרוֹן, שָׁמַעְתְּ שֶׁרָאוּ חַצָבִים.

אֲנִי כְּבַר מִזְּמַן לֹא שׁוֹלֵט בָּעוֹנוֹת, עֲנָנִים,

רַק שִׁירִים.

וְעִם כֹּל מִילָּה שֶׁשִּׁירְבַּטְתִּי עַל הַדַּף שֶׁמִּמּוּלִי,

יָבְשָׁה דִּמְעָה אַחַת אֶצְלֵךְ עַל הַלֶּחִי.

כְּשֶׁרָאִית אֶת הַשִּׁיר שֶׁלָּךְ מוּשְׁלָם,

כֹּל הָעֶצֶב נֶעֱלָם.