קדושה. הוא שאינו מאמין בדבר כבר מימים ימימה אבידר טשרנוביץ מרגיש עכשיו כמו בפתח מקדש בעיר קדושה ביבשת מקודשת. מקדש לשווא את שמו של כל יהוה מצוי, והיא קדושה בעצמה עכשיו, אבל לא קדושה מעונה אלא קדושה מעונגת. דבר לא נותר קדוש חוץ מהמקדש שלה. שני המקדשים, שני המגדלים השומרים עליהם, הזקיף הממונה על הפתח, הזקיף שלו שמגיע להחלפת משמרת. ביצורים נפתחים, תעלת המים שורצת התנינים הופכת לבריכת שחיה, שער הפלדה האמור להתרומם למראה כרכרה ממהרת מפחד שודדים וליסטים לתלייה כבר החליד. ארון הקודש היה למיטת טומאה. דבר לא קדוש ולא מקודש ולא שווה למות למענו, אבל הוא מוכן לקדש את שמו לא לשווא ולמות בין ירכיה הלבנות.
פעם הצליח לזכור כמה תפילות בעל-פה, אבל עכשיו כותב תפילות חדשות לו ולה ולהם. מילים לא מקודשות לבודהה קטן, לישועית זעירה, לזה מהמדבר שנוהג להסתובב תמיד עם חרב ושעלה לשמיים מהמקום המקודש-מקולל ההוא ששניהם עמדו מולו באור האחרון כמעט והצינה החודרת קמעה. מקדש הוא לפעמים בניין עם עמודי כסף וכיפת זהב ולפעמים מיטה צחורה עם כתמים לבנים ואדומים. את כיפת הזהב המיר בשתי כיפות ורדרדות נימוחות ונזקרות כמו צריחים על מסגד או כנסייה בסגנון רוסי. אין לה מזוזות על המשקופים. דזנין אמא בשני זוזים, ועכשיו גם היא מקדשת לשווא את שמם של כל אחד ואחד מהיהוויים המצויים.
