רן Run

היה רק אחד שניצח אותי בריצת 60 מטר בכיתה ז'. זוכרים? הזינוק היה מקו ליד הפחי זבל והגדר שאפשר היה לטפס על הקצה שלה לכיוון גבעת התחמושת, והסיום לתוך העצים שבהמשך הדרך מהיציאה האחורית של התיכון, שהובילה גם לספרייה.

8.8 שניות היה השיא האישי שלי. 8.6 שניות היה השיא של האחד שניצח אותי תמיד. אני רצתי בסגנון חופשי. הוא רץ יותר מאורגן. נשימות מסודרות, ידיים מקופלות לפי הספר, כמו עמוד אבל רץ.

אני לא ראיתי אף אחד ממטר כשרצתי 60 מטר, או בריצות 800 מטר ("הסיבוב ה-ג-ד-ו-ל במבטא פורטוגזי-גנדלמני"). בריצות קצרות הייתי נותן ספרינט מההתחלה ועד הסוף. בריצות הארוכות, אני נזכר עד היום, תמיד מצאתי כוחות-על במאה מטר האחרונים, והייתי רץ אותם כמו ריצת 60. זה היה עילוי, לדעת שאין לך כוח אבל למצוא אותו משומקום. זה שימש אותי אחר-כך הרבה בחיים.

נזכר שפעם אחת רצנו 800 במסגרת תחרות כלשהיא, ומישהו הדף אותי מתוך הקבוצה בסיבובים היורדים של המסלול, ככה בקו אווירי באיזור התותח, ועשיתי שני צעדים מחוץ למסלול עד שהצלחתי לחזור אליו, וכולם רצו שאפסל. נשמות טובות. אני חושב שאת רמי גנדלמן החליף בשלב מסויים מורה אחר, משה משהו, שהיה די טוב בעיניי והכניס ממש לכושר.

אני נזכר שגם בקפיצות לגובה הייתי מהטובים. אבל רק בקפיצת מספריים. בקפיצת פוסברי או בקפיצת בטן לא הצלחתי להתעלות, וחוץ מזה בערך בזמן שהתחלנו להתאמן בזה אני התאמנתי בקפיצה מגג והסתיימה לי הקריירה המבטיחה.

נחזור לריצות הקצרות; מאז ועד היום אני מספר לכל הבחורות שהייתי הכי טוב בכיתה בריצת 60 מטר, "חוץ מאחד שתמיד ניצח אותי". בטח יצוצו עכשיו בעלי זיכרון חד כמאצ'טה כמו למשל א', או ר', שיגידו שכל מה שאמרתי לא נכון. אבל מבחינתי הייתי במקום השני המכובד, וניצח אותי רק ילד אחד.

קראו לו רן אלבלק. איך אפשר לנצח בריצת 60 מטר אחד שהמילה RUN נמצאת כבר בשם שלו? אני לא יודע איפה הוא היום.