מה היא רוצה בסך הכל, לעוף. לא משהו בשמיים, רק כנפיים. כבר עפה מתחת למים כמו מאנטה-ריי, אבל עכשיו מחפשת את הבניין שעליו תוכל לעמוד בארבע הדקות הגורליות שבין אור לחושך, ושממנו תמריא באותה השעה שמיליון הערפדים בטקסס יוצאים לחפש את חצי מיליון הפרות שיהיו להם לארוחה לילית. האדם הממוצע יגיד לך שהערפד הוא חיה שעדיף לך להתרחק ממנה, אבל היא כמותם מגלה את העולם לפי תהודה, קול וריח.
מה היא מבקשת בסך הכל, הגשמת חלום קטן. חלום שבא לבקר אותה מימים ימימה ומלילות לילותה, כמו חבר ותיק, מרפרף בשפתיו על עיניים עצומות והיא מתעוררת ממנו והיא ממש מאושרת. היום תבחר בבניין גבוה בעיר הגדולה שכולם מנסים לגור בה והיא בלי מאמץ נולדה בה. תתייצב על המעקה, איש העטלף מימינה והסופראדם משמאלה, מאשרים לה בהינד ראש קל להמריא לדרכה.
בתחילה רק תמתח את כנפיה לצדדים, פי כמה מגופה, תביט ימינה ואז שמאלה על השרירים והעורקים ובניפנוף מתגבר תעזוב את הגבולות הידועים לאדם. עכשיו כבר היא חולפת מעל נהר ומזוודות צפות, עפה על פני נמל ישן וסירות עוגנות. היא טסה מעל דמויות זעירות כמו נמלות, מרחפת לאורך גשרים ממתכת ועץ, נוסקת גבוה מעל מפרצונים.
כמו נשרית היא תופסת את הנתיב המהיר של האוויר החם שעלה מהבל היום ובשקט מופתי סבה וסבה וסבה, הזמן מאבד מערכו כשהיא חולפת דרכו. היה לה ברור שתמיד תעוף רק בחשיכה, מביטה למטה ולמעלה ולצדדיה ואז יוצאת לחפש, איש אינו מביט מעלה ואף אדם לא מצליח לראותה.
הערב היא עפה הכי גבוה מאז ומתמיד, נמצאת כבר בשכבה הכי עליונה באטמוספירה שבה לא תמצא מעבורות חלל ואסטרונאוטים שמנסים ללא הצלחה לשוב ארצה. הלילה היא נוסקת הכי גבוה שאפשר עד שהאוויר דליל ודי, אבל גם מגבול החלל היא לא שוכחת את מעופה הראשון והמסעיר מכולם. לא פעם כמעט התפתתה לצרף אליה שותף מזדמן, אבל נכון לעתה היא לבד ולוקחת איתה רק את נוצותיה. עכשיו כמו מערכת ניווט אוטומטית בקונקורד היא שבה במדוייק לקצה הבניין שלה, מקווה שהאיש שיקבל את פניה בנשיקה לא יחוש ברמז הקל לדם.
