אשה רוקדת ולא רק עם עצמה. מציגה את עצמה לראווה. כמו זאת שיושבת בחלון בבית אדמדם בעיר הבנויה על המים ולא זאת של קולומבוס אלא של הילד עם האצבע בסכר. אבל אצבעו דווקא פתחה את סכריה. כתמיד, מילותיו הן שהביאו אותה אליו. נסחפה לתוכן והוחמאה אף שאחרת הוזכרה בתוכן. לא היתה צריכה להכריז על רטיבותה כי הוא כבר ידע. אצלה זה בא טבעי, כשנזכרה בפניו, בכתפיו, בשפתיו, בשיערו. לא חסכה במילים ולא במעשים. ומה אם היא מתגוררת בבית בתוך הירוק מחוץ לעיר שלו ומחוץ לכל הערים בכלל והוא טיפוס עירוני. הוא יגיע. הוא בדרך. הנה הוא כבר בפנים.
היא ריחפה לתוך חייו, היא אישה שיודעת לעוף, מילולית. הוא ראה את רגליה פשוקות לרווחה בבגד ההדוק, אצבעות רגליה מתוחות קדימה, שרירי שוקיה בצורת עמוד אבן, ירכיה לופתות את האוויר, ידיה מונפות באושר וככנפיים, שיערה נשרך מאחוריה מנסה להדביק אותה עצמה במעוף הדבורה שלה, סרט שחור רחב על מצח שחור. היה קיץ. הייתי שזופה. רגליה קשות בשרירים שריגים ונזכר שעל רגליו אמרו שהן כמו של פסל של אל יווני. ברור שאני קטנה, זה בשביל שתוכל לעטוף אותי כולו בגופך הגדול. אני נדבקת. תידבקתי נערת גומי שלי. היצמדי לסופר דבק.
איש אחר לקח לה את כל מה שהיה שלה, שלהם, והיא לא עיפעפה אלא קנתה הכל מחדש, חדש, טהור, שמה מראה מחוץ לדלתה כדי שכל הרוע יישאר הרחק ממנה, אפילו שיהיו כאלה שיעמדו להיכנס ויצפו ברוע של עצמם ויחייכו וייכנסו יחד עימו ואפילו מחוזקים בו. בחרה באיש עם העיניים הבהירות כי הן חדרו אליה מהשנייה הראשונה.
עוד לא אמרו עליו שהוא מסוקס. והוא מתמיד חשק ברקדניות ובהיותו מעופף בעצמו ידע כי יוכל להתמכר לאחת שגם רוקדת וגם מרחפת, מילולית. טבל את עצמו בכמה וכמה אגמים אבל אצלה השתכשך עד שעור גופו כולו הפך לחרוץ בחריצים. היא מספרת על עצמה ואהבותיה וטעמיה הנבחרים וכאילו הוא מדבר בעצמו. אז מה אם ילדה כילדה. כי כשתלד את שלו יהיה זה מהיפים שהילכו על הכוכב הזה, מילולית. אמרה לו את כל הדברים והמריאה. הפעם לא בעצמה כלומר עם גופה היפה אלא באמת, מילולית. יצאה ליבשת שכנה לא לפני שהפריחה מילות פרידה מעטות. נשבע כי עד שתשוב לא יטבול את העט שלו בכסת דיו אחרת. חוץ מהתחייבויות קודמות.
