היא הולכת בקצב שלה והוא מאט את צעדיו כדי שלא ייצמד אליה
יתר על המידה. זה העור שלה שתפס את עינו לראשונה ואז החיוך השמיימי
הקבוע ואז השיער המוטה הצידה נצחית. התברר לו כי יצאו לדרכם באותו היום,
באותו החודש ובאותה השנה, ואז גילה כי מכל החבלים בארץ הצרה בחר
להתגורר דווקא בפלך הנדיר שבו היא נמצאת.
עכשיו גם הבין מדוע בכל יום מצא את עצמו יוצא לשולי הבתים ומביט לכיוון
שבו היא נמצאת. המדבר מדבר אל שניהם. ממרחק הערים עולה בנחיריו ריח
הבושם שלה הנישא ברוח, ומהאופק מצליחה גם דמותה לחדור את מסך העשן
הסמיך שהוא מקפיד סביבו. היא, שומעת את צעדיו אך לא צריכה לראותו.
די לה להרגיש שהוא שם עימה.
הוא אחד שנמצא בחוץ מסתכל פנימה, והיא החליטה לתת לו להביט לתוכה.
יש משורר אחד מהחוף המערבי ומהבקבוק הריק שמדבר אליהם שהיא קוראת אותו
במיטתה והוא התנהג כמוהו במיטותיהן. עכשיו משתרעת מדי ערב קוראת ממילותיו
של זה ומשלבת כמה מאלו של האחר, וכך קורסת כשהיא חמה בקצוותיה לתוך
שנתה היפה. בכל יום שלמחרת מתנצלת שלא בירכה אותו לקראת שנתו.
