הָיָה כְּאֵב, הָיָה חֲשָׁשׁ.
הָיָה מַרְגָּשׁ שֶׁל זֶה הַכֹּל כֹּה מְיוּתָּר.
הָיְיתָה הַרְגָּשָׁה שֶׁל תַּחְתִּית,
שֶׁהִנֵּה הָאוֹר וְאַתָּה הוֹלֵךְ לְעֶבְרוֹ,
אֲפִילּוּ שֶׁבְּכֹל הַסְּרָטִים אָמְרוּ "לֹא, לֹא".
הָיְיתָה הַרְגָּשָׁה שֶׁל אֲבַדּוֹן,
שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ אוּלַי עוֹד תִּזְרַח,
אֲבָל לֹא פֹּה.
הָיָה פָּחַד,
כְּמוֹ דֹּב הַקּוֹטֶב שֶׁעוֹמֵד עַל חֲתִיכַת הַקֶּרַח הָאַחֲרוֹנָה,
שֶׁנּוֹתְרָה.
הָיָה גַּם כֹּה רַע,
עַד שֶׁחָשַׁבְתָּ שֶׁכְּבָר לֹא יָשׁוּב טוֹב.
וְאָז הִתְעוֹרַרְתָּ.
כַּמָּה זֶה נֶחְמָד שֶׁמִּתְבָּרֵר שֶׁהַכֹּל הָיָה רַק חֲלוֹם.
