אָדָם אוֹגֵר אֶת חֲלוֹמוֹתָיו בְּקוּפָּה קְטַנָּה.
מַכְנִיס חֲלוֹם אַחַר חֲלוֹם,
דֶּרֶךְ הֶחָרִיץ.
מִדֵּי פַּעַם מְרַשְׁרֵשׁ בָּהּ,
בּוֹדֵק אִם הַחֲלוֹמוֹת לֹא הִתְפּוֹגְגוּ.
מִתְקַשֶּׁה לְהִיזָּכֵר מָתַי בְּחַיָּיו,
הָיְתָה לוֹ קוּפָּה שֶׁנִתְמַלְּאָה עַד סוֹפָה,
אוֹ כַּמָּה קוּפּוֹת הִתְנָפְּצוּ לִרְסִיסִים,
מְגַלּוֹת רַק מַטְבְּעוֹת בּוֹדְדִים.
אֲבָל הַפַּעַם, הֶחְלִיט, יְמַלֵּא וְאָז יַגְשִׁים.
אֶת כֹּל חֲלוֹמוֹתָיו.
לֹא דֶּרֶךְ הַסֶּדֶק,
דֶּרֶךְ הַפֶּתַח.
