אישה חוזרת לביתה הלומת נוזל מחגיגה של מישהי אחרת. משליכה את תיקה על שולחנה ופורקת ממנו חלק מאביזריה הנשיים. טבעות, מרכיבי עישון, צרכי איפור, וריאציות מעץ גומי. שאר אביזריה הנשיים עדיין לא פרוקים אבל מאיימים להתפרק. אלה הצחורים, המקומות היפים, נמשיה הטעימים. פניה, כמו תמיד, מוסתרים מן העין כקדושה שטרם התגלתה אך ממתינה להתגלות ותהפוך אחר-כך לדת שלמה. שיערה נחשים, אבל לא כראשה של מדוזה אלא כבת דודתה הבלתי ידועה קרליאונה.
גבר עוקב אחריה במבט. היא מתנגדת כהרגלה, אבל רגלה הימנית מוצאת את דרכה מעלה אל שולחנה, נעל בעקב קל, שרוך פתוח, הקשת בכף רגלה. במאי אחר היה קובע כי עיטור ציפורן בצבע השמלה היה הופך את התמונה למושלמת, אבל היא הרי הצהירה כבר בעת הסכמתה לקבל את התפקיד כי אינה מתכוונת למשוח שום צבע. חלקו הראשון של הלילה בא אל סיומו, אך עלילתו המרכזית טרם החלה. אקדח במערכה הראשונה יורה במערכה השלישית והנה החל מירוץ החימוש.
ירכה הלבנה והחלקה נמתחת מעלה בקלות בתוך הכיסוי הדק הנמתח בשחור. מדמיין את כריות כפות ידיו החמות מלוות את השריר במקום שבו הוא מתחיל, במקום שבו הכל מתחיל וגם נגמר. מאחורי הבד המונף מול השור האומלל שוכן מפרץ חמוקי נעלם. לחלוחית היין הלבן הפכה נספגה לאורכו של הערב בבד שליווה את ריקודה של מקודם ושל עכשיו. את שניגר ממנה אגר בצנצנת בעלת חמוקיים והניח אותה על שולחנה, כשהגיע לביתה בלי שהרגישה לביקור בן אלפית שנייה במנהרה של זמן.
גבר עוקב אחריה ממרום השנים בעיניים שמבטן חורג מכלל מבט והופך למגע. הצטלמה בתמונה ולא ידעה שהיא משתתפת בסרט שסצינת השיא שלו תכלול שני שחקנים. לא מכונית מתרסקת מקצה צוק, לא מדרגות מטוס בשחור לבן בקזבלנקה, לא דלת נסגרת פרנקלי יקירתי. רהיט כלשהוא, בשר כלשהוא בתוך חמוק כלשהוא. גבר עוקב אחריה במבט, והוא שאינו משחית לעולם לשווא מוצא את עצמו מפקפק בדתו.
