כולכם מכירים את התמונה הזאת. שורת מטוסי אף-15 של חיל-האוויר מסודרים בשורה, צמודים אחד לשני, כנף נוגעת בכנף. התמונה הופיעה על שער גיליון מספר 82 של מגזין בטאון חיל-האוויר, מחודש דצמבר 1991. ריכוז המטוסים החריג הזה על המסלול בבסיס תל-נוף ייתכן שנקלט במצלמות הלוויינים הצבאיים של ארצות-הברית ורוסיה, ואין שספק שהוא הרים בשעתו כמה גבות. בדרך כלל רואים רביעיית מטוסים מתכוננת להמראה, מקסימום שמינייה המתקרבת למסלול. אבל 15 מטוסי אף-15?
אחרי 30 שנה הגיע הזמן להסיר את המסתורין מאחורי התמונה, שצולמה כשנה לאחר מלחמת המפרץ הראשונה. מומחי המודיעין שמאחורי מסך הברזל ובצפון האוקיינוס האטלנטי אולי העריכו שישראל תיכננה תקיפה גדולה במדינה ערבית כלשהי, שמטוסי האף-15 המיירטים היו אמורים להגן עליה או אף להשתתף בה בעצמם. אך הרקע לצילום ההיסטורי הזה הוא תמים הרבה יותר.
מה שעמד מאחורי התמונה הזאת, או יותר נכון מי שעמד מאחוריה, הוא כותב שורות אלה. ככתב הראשי של ביטאון חיל-האוויר הייתי אחראי לסיקור הבסיס הבכיר של החיל – תל-נוף, שבו היו מרוכזים אז גם שתי טייסות האף-15 – 133, שהיא הטייסת הראשונה שלהם, ו-106, האחות הצעירה יותר. באותה השנה חגג המטוס את יום-ההולדת ה-15 שלו בחיל-האוויר, והרעיון הראשון שעלה לי בראש כליווי הולם לכתבה היה לצלם 15 מטוסי אף-15 לרגל המאורע.
באותה התקופה היה לי מעמד די משפיע בבסיסי חיל-האוויר בתחום סיקורם בביטאון, ויכולתי להזות ואז להפיק הרבה דברים יוצאי דופן. כך למשל אירגנתי כתבה שכללה טיסה שלי ככתב במסוק קרב קוברה בתוך לבנון – בתקופה שחיל-האוויר ביצע שם תקיפות נגד מטרות במחנות פליטים כגון עין איל-חילווה ובינת'-ג'בייל. צירוף כתב לפעילות מבצעית לא בוצע עד אז.
רעיון אחר שלי היה לכתוב על תקיפת מטוסי קרב שלב אחר שלב – כלומר משלב התיכנון דרך ההכנות ועד לביצוע. בתקופה שאביהו בן-נון היה מפקד חיל-האוויר שום רעיון לא היה מוגזם, וכך זומנתי לבור חיל-האוויר כמה קומות מתחת לאדמה, השתתפתי בתיכנון מול מפות ואנשי מחלקת המודיעין, כעבור כמה ימים קיבלתי צילצול טלפון הבייתה לבוא למחרת לבסיס חצרים, שם סיקרתי את התדריך לתקיפה בטייסת פאנטומים ואת החימוש בפצצות, כולל צילום המראות – ושהיתי בחדר המבצעים והשליטה לאורך כל התקיפה, כולל צילום הנחיתות.
נחזור לעניין ה-15 אף-15. הצילום הזה לא היה יכול לצאת לפועל בלי שיתוף הפעולה ארוך הימים של מפקד 133, סגן אלוף רם קולר, עם הביטאון. שיתוף הפעולה הזה הקרין במשך שנים על כיכובה של הטייסת ואנשיה בכתבות של המגזין. קולר היה אחד מהאנשים המבריקים שפגשתי, ואין לי ספק קל שבקלים שהוא היה מגיע לתפקיד מפקד חיל-האוויר. אבל רם נהרג אחרי שהתנגש במהלך אימון קרב-אוויר עם טייס הטייסת, רב-סרן אהוד פאלק. הוא לא נפגע בהתנגשות עצמה – אלא נפגע כאשר נטש את המטוס בכיסא המפלט הכושל של האף-15. זאת הייתה טרגדיה מיותרת. מכה קשה לכל החיל, לכל מי שהכיר את קולר, ואת פאלק כמובן, ובראש ובראשונה למירי קולר ולבן הקטן.
סייע רבות בהפקה של צילום "ה-15" סגן מפקד הטייסת תמיר ספרא, עוד אחד עם ראש פתוח, וכמובן שזכינו לתמיכה מטייסת התחזוקה של הבסיס. תיאמנו כך שכל המטוסים הנוחתים באותו היום מטיסות הצהריים לא יחזרו לדירים בטייסת – אלא יסיעו לנקודה מסויימת ליד המסלול, הטייסים יחנו בשורה וילכו משם לטייסת. ואכן כך היה, ומי שרואה בצילום מטוס חריג אחד בעל זנב אדום – פשוט לא היו מספיק מטוסים זמינים באותו היום ב-133, שהיא שחגגה את יום-ההולדת ה-15, אז 106 "נידבה" מטוס לצילום ההיסטורי.
לצלם את זה בחרתי באסף שילה, איש סוכנות הצילום הכי ותיקה בישראל – "ישראל סאן", שאיתו יצאו כמה מהצילומים הכי יפים שהיו בביטאון בכל הזמנים. המטוסים נחתו, הטייסים הסיעו לאיזור, המטוסים סודרו הרמטית, הבאנו למקום מנוף עם תא מיוחד שבו הועלה הצלם לנקודה שממנה ראו את כל השורה – והתוצאה לפניכם.
לצערי, בגלל האיוולת של עורכת הביטאון דאז, אף אחת מהתמונות שצולמו בסדרה לא התפרסמה כפוסטר של הביטאון – אלא רק כתמונת שער. לא הפריע לה כלל שהבטחנו לטייסת שבתמורה למאמצי ההפקה הבלתי רגילים נעניק להם במתנה כמה מאות פוסטרים. אחר-כך העורכת הזאת עזבה את הביטאון בהקשר תמוה אחר.
כשמחפשים את התמונה הזאת בגוגל היא מופיעה בין השאר בתוצאות של "Iran Nuclear Bomb". אמרתי לכם שהיא הרימה כמה גבות.
