שרצלים

שבט העומר, גדוד להבות, קבוצת שועלים. זה היה הכינוי המקורי של הקבוצה עם המדריך ערן תמיר, בן שכבה או שתיים מעלינו. למה אני אומר "היה"? כי כנראה בגללי כל הקבוצות האחרות קראו לנו שרצלים.

בצופים הייתה חולצה אפורה, נכון? היה סמל הקבוצה תפור על כיס, נכון? אז אני כתבתי מעל הכיס את שם הקבוצה, ה-ו' במילה "שועלים" יצאה כמו רי"ש, הע' נראתה כמו צ', ולהלן: שרצלים.. אני זוכר שהקבוצות היריבות היו קוראות לנו ככה ככינוי לעג, אבל בטוח שגם לנו היו כינויים בשבילם.

אני נאלצתי לעזוב את הצופים עקב התנגשות בלתי מתוכננת ובלי מצנח עם כוכב הלכת כדור הארץ מגובה 13 מטר. חבל, אהבתי. את ההתכנסות, החברים, הא"ש לילה "בהרים" שליד המערה ממול בצפר יד המורה, הוואדי הקטן, טיפוס, לילה, היה לי פנס ירוק שתי בטריות גדולות, וו לתלייה על החגורה, מתג כיבוי מלמטה ואחד מלמעלה להבהוב. מחנה קיץ, קופסאות תירס וחומוס, איזור הבנות, משחת שיניים, אוהלים, אבנים סביב מדורות. סנאדות! אבל היום אין שם את "ההרים" ואין נעליים. יש כביש ששיסע את ההר, ומאחוריו שכונה חרדית. מה חרדית? דוסית. אני חושב שבוואדי היו זורמים מים בחורף. בטח כיום כבר לא.

נחזור רגע לערן תמיר. הוא היה באמת תמיר וחתיך. בלונדיני. חלפו בערך 9 שנים ואני כתב של ביטאון חיל-האוויר, שמגיע פעם בשבוע לבסיס פלמחים, שבו היו כל מסוקי הקרב של ישראל. אהבתי לטוס איתם, סיפקתי את הסחורה בדמות כתבות יפהפיות ומיוחדות, ולכן היה לי מעמד מכובד אצל מפקדי הבסיס ומפקדי הטייסות ורוב החיילים הכירו אותי שם.

אז יום אחד הגעתי לטייסת 160, שהטיסה מסוקי קוברה, ואני רואה פרצוף מוכר. בלונדיני. ערן תמיר היה טייס קוברה. בטח גם אני הייתי, אתם יודעים, אלמלא.

מסתכלים אחד על השני 4 שניות:

–  "דרור? דרור מרום?".

–  כן זה אני.

–  "אתה לא אמור להיות מרוסק על איזו מיטה?".

–  לא המדריך, נראה לך שאחד כמוני יישאר בכסא גלגלים או משהו?..

יצאתי לטיסה עם מפקד הטייסת, לצורך כתבה כמובן.. ותוך כדי שאני הולך לעבר מסוק הקוברה נזכרתי באירוע קטן שהיה ביני לבין ערן כשהיינו מדריך וחניך. זוכרים את גבעת התחמושת? זוכרים את הרחבה של התצפית לעבר רמות אשכול וגבעת המבתר וההרים? את המוזיאון? בפעולה אחת ערן הטיל עלינו משימה: להסתנן לתוך העמדת תצפית מבלי שהוא יגלה אותנו.

אני, בהיותי מטומטם סדרתי, טיפסתי על המוזיאון – מהצד הנמואך שלו, ככה לאורכו ממפלס למפלס, עד שהגעתי לנקודה הכי גבוהה שכמובן הייתה מול עמדת התצפית. אני מקווה שלא באמת התכוונתי לזנק לתוכה מגובה 7-8-9 מטר. בכל מקרה – ערן קלט אותי ומייד צעק "אני מחשיב לך את זה כאילו הצלחת, רק רד משם". מזל שלא נהייתי טייס.