אולי הערב, הלילה

אסתר שאף פעם לא היתה מלכה יוצאת בכל ערב לרחוב. הערב היא לבשה את מיטב בגדיה כלומר אלה שהיו מונחים באותו רגע על הכסא, כמו שהיו אתמול, שלשום, מיום ראשון ומבכלל. אודם עקום, שוליים של שפתיים שמזמן אבדו, העבירה מסרק ישן שחור שחסרות בו שתי שיניים על שיער אפור שחסר בו פרוטאין וצבע. התיק מהחומר דמוי שעוונית כבר מוכן ליד הדלת, כן, מאתמול. [יודעת שהייתי שם בערב אמש וחזרתי ריקם אבל אולי הערב, הלילה]

היא גרה בבית הראשון ברחוב על שמו של אחד שיש על שמו גם שכונה שלמה שבה היכל כדורסל, ועל שמה יש בקושי שם על הדלת. כשתצא גם בקושי יראו אותה. חלק מהם בגלל שכבר רואים אותה הרבה מדי ורגילים להסתכל דרכה, בעדה ולעולם לא בעדה, וחלק כי היא כה קטנה ומצומקת ומתבלטת בקושי מעל פני המדרכה [יודעת שהיום אני אצליח לדבר עם מישהו בעצם אני תמיד מדברת אז יותר נכון להגיד שאני מאמינה שמישהו גם ידבר איתי הערב, הלילה]

"צרור" מפתחותיה כולל רק מפתח אחד, אבל בכל זאת בתוך מחזיק. אומרים שהכלב של הבנאדם דומה לו, אבל במיקרה שלה הבית שלה הוא כמוה אפרורי וחסר חן, ואיזה גנב בכלל יראה אותו בעיני הגנב שלו ובכלל ירצה להיכנס אליו אם יראה. משאירה אור קטן לא כדי להבריח את הרעים, אלא כדי שכשתחזור תדמיין לרגע שיש מישהו שמחכה לה [ברור לי שלא יהיה אף אחד בבית אני יודעת אולי חוץ מהחתול ההוא ואחיו התאום שעושים הכל ביחד שרק מחכים להזדמנות ולחרך קטן שהשארתי בטעות בתריסים כדי להיכנס ולעשות קצת אי-סדר בחדר]

יוצאת ופוגשת את הערב, הלילה. קמטים במוחה מתגבשים מחוץ לגולגולת לקמטים במצחה, קמטוטים בפניה, קמטים בגב ידה ובכף יפה, קמטים עמוקים במהותה. עיניה מתחילות לחפש עיניים אחרות שלא יתחמקו ממנה. המקומיים? אתם יכולים לשכוח מזה. אבל היאח, הנה בחור-איש חדש יושב על ספסל, מעשן סיגר, כלבה לידו, כלבה מוכרת לי משהו. האיש-בחור נראה כמו אחד שעסוק מאוד בענייניו כרגע, חושב רחוק, אפוף בעשן הסמיך שלו, ואין זמן יותר טוב מעכשיו לדבר איתו. היא מדברת יפה, אפשר להגיד תרבותי. קול מהורהר שיותר מתאים לו להוציא מילות מדע או תרבות ולא משהו שעל גבול השפיות, ועוד מהעבר השני שלה. [אני הולכת להשתמש בסיפור הקבוע]

– "סליחה, ראית כאן איזו מכונית שחיכתה למישהו?"

– "מכונית, כאן, מתי, עכשיו?"

– "כן, הם אמרו לי שיבואו בשעה שמונה"

– "לא, לא ראיתי, לאן את נוסעת?"

– "אה, אני נוסעת למקום הזה שבו כל האנשים"

– "אנשים?"

– "כן, אנשים"

– "בטוחה שאמרו בשמונה?, כי עכשיו כבר תשע"

– "אמרו בשמונה אבל אולי זה היה בשמונה בבוקר"

– "שמונה בבוקר זה כמעט עוד חצי יממה, את יודעת"

– "אני אחכה"

– "בטוחה?"

כמו שהגיעה משומקום והתחילה לדבר עימו, כך החליטה שהיא עוברת הלאה ממנו ופסעה במעלה הרחוב. מבטו ליווה אותו מעט, והיא, כמו עיניים לה בגב הילכה בצעדים כל-כך בטוחים שאפילו הוא הספקן מטבעו חשב שיש לה יעד מוגדר. נדחקה ימינה לתוך מדרגות שהובילו לסמטה שאם היתה ממשיכה בה היא היתה מובילה אותה לעיקוף, מובילה חזרה לביתה ומובילה חזרה לרחוב מראשיתו. אבל עלתה רק שתי מדרגות, סבבה ושבה על עקבותיה לחלוף על פניו אבל מעברו השני של הרחוב. קיוותה שאם רק לא יראה אותה חוזרת היא תוכל להתחיל מחדש. "סליחה, ראית כאן איזו מכונית שחיכתה למישהו?, הם אמרו שיבואו בשעה שמונה" [מחר המכונית בטוח תגיע הרי הם אמרו שיבואו אני יודעת שאין הרבה סיכוי לכך אבל אם לא אאמין אני איעלם מעניין אם האיש עם הסיגר יישב כאן גם מחר כלבתו לידו איש לא מוכר כלבה מוכרת משהו]