אז ועכשיו

ווינסטון, דאנהיל, ז'יטאן

עכשיו אני בגינה של הדופלקס של אהובתי החדשה, שתהפוך עוד מעט לגן גג בפנטהאוז בשכונה ממש קרובה. שתים-עשרה בלילה, יושב בגינה לבד ומעשן סיגר בחשיכה, ממש כמו שישבתי לבד לפני כמעט שלושים שנה בלילות בירושלים ועישנתי את ה"ווינסטון" הקצרות או ה"דאנהיל" הארוכות. מדהים שאני, שלא נותן לעצמי יותר משלושים ושתיים שנה במיקרה הרע, יכול לדבר על עצמי במונחים כמו "לפני שלושים שנה", אבל אכן. וכבר אז בורכתי בעישון. לא, לא הניקוטין הוא הדבר שאני נזקק לו, אני אפילו לא יודע איך לקחת לריאות. זה הריח, וככל שהסיגריה ריחנית יותר יותר טוב. לכן המעבר לסיגרים היה מאוד טבעי עבורי. אז בתחילת שנות השמונים היו בעולמי הסיגריות האמריקאיות והבריטיות ולפעמים היתה גם "ז'יטאן" צרפתית משובחת ניחוח. וכשהצרפתיות אזלו או כשהכסף לסיגריות מיובאות אזל לבן-תשחורת קו נטוי בן-נעוות המרדות שכמוני, עברתי ל"מונטה-קרלו" – חיקוי מקומי די טוב ודי זול. יום אחד הגיעה לאוזניי השמועה שהפסיקו לייצר את ה"מונטה-קרלו" ועברתי בכל חנות אפשרית במערב העיר ובמזרחה וקניתי כל חפיסה שהיתה להם. ערמתי את הקופסאות על השולחן, אבל לצערי כעבור כמה חודשים הסיגריות התיישנו עד שטעמן נפגם ופג.

דרכים חדשות לחדור

בימים ההם ישבתי ועישנתי בכל מיני ספסלים ותחנות אוטובוס מהסוג הישן שהיה להן רק לוח עץ בין שני עמודים וגג מאסבסט שמתנוסס עליו שלט קו 25 למחנה יהודה. בלילות הקור הרצחני של העיר ההיא רציתי להאמין שהחום של העשן חימם אותי. בערבים ישבתי בעיקר בתחנה ההיא שעל המסלול המהיר מהבית של אהובתי הראשונה לכל מקום בערך, מול מחסני האו"ם וגדר התיל שהקיפה אותם מכל עבר. הגדר היתה גבוהה בהרבה ממידות אדם גבוה והקיפה את המחנה אבל כמובן לא עמדה בפניי, המסתנן הסדרתי, הילד לוכסן נער שנאחז בענפי עץ שהשתרבבו מהצד הזה של הגדר וטיפס עליהם והשתלשל כך לתוך המתחם על הגזע שהיה נטוע  בתוך תחום הגדר. לא היתה חשיבות לזה שאי-אפשר היה כמובן לצאת באותה הדרך. הייתי נכנס וכבר מוצא דרכים לצאת. אני זוכר מיקרה אחד שפשוט פסעתי לי לתומי החוצה דרך השער הראשי וחלפתי דרך השומרים כאילו כלום. פעם גילה אותי כמה שניות אחרי שנכנסתי איזה מכ"ם או תצפיתן ושוגר לכיווני איזה טנדר עם כמה שומרים חמושים. שיחררו אותי רק כשהבטחתי לא לחזור על המעשה, אבל כמובן שהפרתי את ההבטחה הזאת, ואפילו גיליתי דרכים חדשות לחדור לשם.

הדרך הקצרה ביותר לביתה

אז חיכיתי בתחנות וספסלים לאהובתי הראשונה והחד-צדדית, מעשן בשרשרת כדי שאם היא לא תבחין בי בחושך היחסי אז אולי ההבזק של הסיגריה הבוערת יוביל את מבטה. ידעתי בדיוק מתי היא צריכה לחזור הביתה בערב שישי מהחברות שלה ולא היה איכפת לי אם היא בכלל לא תראה אותי, למרות שהיה לי נחמד לחשוב שהיא תדע שאני שם ואולי אפילו תשאל את עצמה למה אני שם ואולי תגיע סוף סוף למסקנה שאני שם בגללה. חושבני שלפעמים היא באמת הסתכלה לכיוון הספסל וזיהתה אותי מרוחב של שני מסלולי נסיעה ומהמדרכה שעליה הילכה, אבל המשיכה להתעלם. בחיי היקום, פעם ארבתי לה בגבעת התחמושת במסלול קבוע אחר שלה כי שמעתי אותה קובעת עם החברה הצמודה שלה ללכת אחרי הלימודים ביחד לספריה, שהדרך הקצרה ביותר ממנה לביתה עוברת שם. ישבתי ותיכננתי את המילים שאני אגיד לה כשהיא תצעד לפניי, אבל כשהגיעה כצפוי ובדיוק בזמן שידעתי שהיא תגיע כל מה שיכולתי לעשות זה להנהן בראש ולא יותר. התיכנון סרק/הינהון סתום האלה חזרו עוד הרבה פעמים בחיי. עכשיו כבר נגמלתי מהן.

בואינג או איירבס או איליושין

אז העשן שיצא ממני היה פחות סמיך, גם כשזה היה "ז'יטאן", אבל עכשיו הוא עשן ממש סמיך, כי אני מעשן טבק שמגיע מהאי הזה שנמצא מול אמריקה, זהו – קובה, או מהרפובליקה הזאת באי היספניולה שבקריביים, אה, הדומיניקנית. וכאן בחשיכה אני רואה את הקצה של הסיגר בדיוק בחצות הלילה בזווית העין כשהוא מתלהט בכל שאיפה עמוקה שאני לוקח, כמו הלבה באיזה הר געש באיסלנד שמכסה את כל היבשת הישנה בעשן אפור העשוי משביבי זחוחית וסלע ומשבית את כל המטוסים לא חשוב אם זה בואינג או איירבס או איליושין, ככה שמאירופה אין יוצא ואין בא.

תמונה צרובה ברשתית

והיום אני אורב במיטה בכל בוקר ומחכה שאהובתי החדשה תגיח ממנה, כרגיל חפה מכל כסות, כדי לבלות איתה את המבטים הקבועים שלי. ולא איכפת לי כלל אם היא תראה אותי בוחן אותה למרות שיהיה לי נחמד לדעת שהיא רואה אותי רואה אותה. חושבני שלפעמים היא מסתכלת לכיווני, אבל היא תמיד ממשיכה בשלה. אז כמו שדיברתי לאהובתי הראשונה דיבורי זימה מבלי שהיא עצמה תשמע, אני אומר לאהובתי האחרונה בכל בוקר שהתמונה הזאת שלה ושל הדבר הזה שצמוד לגוף שלה מכיוון אחורה תהיה צרובה לי ברשתית הימנית והתמונה שלי לידה ומאחוריה ומצדדיה בליל אמש תהיה צרובה לי ברשתית של העין השנייה. וכמו הנערה הראשונה גם היא לא חייבת לענות. אבל כשאני אומר לה כמה אני אוהב את הדבר הזה שלה היא עשויה להגיד לי שהיא ממש אוהבת את הדבר הזה שלי ואף עלולה להוכיח לי את האהבה שלה אליו.

קולות של רציחות קטנות

אז ועכשיו ידוע כבר שמאיסלנד לא יצא שום דבר טוב – החל מהוויקינגים ועד הר הגעש המעשן. ואני כבר מזמן כמו הפולשים ההם מארץ המעיינות החמים ושמש החצות שאנסו ואז רצחו. טוב, בלי האונס והרצח, אבל עם הרבה בשר בתוך בשר ועם קולות של רציחות קטנות.