אני רוצה אהבה שתישאר עד הסוף.
למה את חושבת בקטן נערתי, אני כבר פגשתי באדון מוות וצחקתי בפניו כשהוא שבר לי את הגב ואני שברתי לו את המגל, אז כשאני אוהב אותך זה יימשך גם אחרי הסוף כפי שהמין האנושי מכיר אותו. מילים גדולות, מעשים גדולים, ועוד מעט תראי איך הוא גדל. צבצבים נולדים ויודעים לבד מעצמם את הדרך לאוקיינוס אפילו שאף אחד לא הראה להם אותה, והנה את כאן ומצאת את הדרך על החול הלבן להיפגש איתי, אחד מתוך אלפי הצבים שהסתערו אל המים.
יש כל-כך הרבה ואני רוצה את הכל.
למה את רוצה כה מעט נערה, הנה יש כאן יקום קטן עם אחד ומיליון אפסים של גלקסיות נעות וזורמות, לכדתי אותו בכף ידי ואני אניח אותו בפתחך היפה. הוא יבער ויבעיר ואת תתרחבי ותתכווצי ובסוף יישמעו קולות שלא השמעת אף פעם.
נעים לי שאתה מלווה אותי כל היום.
כבר הייתי שם מזמן, עוד לפני שידעת. חלמתי על הרחוב ההוא המחבר בין שני עורקים גדולים, שבו נמצא ביתך, ניצבתי מול חלונך רק כדי לראות את צלליתך נעה באורות הרכים בצבעי הפסטל. עכשיו אני עומד בקצה הזמן או על החוף ההוא באפריקה שדיברנו עליו או סתם כאן מול קיר החלון במגדל השן שבו אני גר, ומלווה אותך ממרחק ארבע הערים הנמצאות ממפתני אלייך.
אצלי מאוד אישי, מאוד חם, הצבעים כהים.
ברור נערתי. הכל אישי, ועוד מעט תקראי לי אישי, ואני כהרגלי אמציא הטיות אינספור של נ.ע.ר.ה ואמציא מילים נרדפות לגופך, קולך, אופייך, הילוכך. את אומרת שאת אוהבת מחמאות ואני הרי כתבתי את הלקסיקון.
מרוב רוגע נרדמתי.
גילית שאפשר להתגעגע למישהו שאת לא ממש מכירה, לשבת כל הלילה ולשאול את עצמך אם הוא איתך. אני גמרתי אומר שהלילות שלך יפסיקו להיות לבנים ויהפכו לשינה אפוסת כוחות ועטורת סיפוק. הבטחתי להעירך בדרכים מיוחדות ואת הנהנת בגופך לקראת הבאות למרות שלא ידעת בדיוק מה.
מה שאתה מתאר זה בזווית מאה ושמונים מעלות מהמציאות שלי.
הנה את כבר מתרגלת להתעורר מתוך חלום מתוק, עטרת צמר גפן מסוכרת, תנועות מעגליות ואז נקודתיות, רטיבות קלה ואז כבר כבדה. הסערה החזקה שהבטיחו בחוץ בוטלה. היא עברה פנימה, אלינו.
