דוד מאיר תיקן נעליים בחנות קטנטנה בשוק הבוכרים בירושלים
הוא היה האח של ספתא דינה שגרה ממש קרוב לשם
החנות הייתה פתוחה לרווחה לסמטה הנושקת מקרוב לרחוב הראשי של השוק
העוברים והשבים באו לאורך היום להגיד לו שלום ולהחליף כמה מילים
הייתי הולך אליו ויושב שעות ממולו מחוץ לפתח
היו לו כפות ידיים ואצבעות עם עשרות חריצים זעירים בצבע שחור
על שולחן העבודה לפניו הייתה קערת ברזל מלאה מסמרים בכל הגדלים
היה מחליף סוליות שהתאים לפציינטית מתוך מאגר משטחי גומי בכל צבע
היה מלביש את הנעל באומנות על מוט מתכת מבריק וחלק
מפליא עליה את הדפיקות תוך שהוא מסובב אותה בווירטואוזיות
נועץ מסמרים קטנטנים שהיה מחזיק ושולף מבין שפתיו
אחר-כך משייף את התיקון במתקן חשמלי שחור ומאובק
הוא לא היה מניח לנעליים עד שהכל היה מושלם בעיניו
מביט בהן מכל הכיוונים במבט מרוצה
ושם באותה השקית שבה הביאו אותן אליו
אף פעם לא הגיעו אליו מלואי ויטון
טיפשים שכמותם
