דייב ברובק הוא האיש שהפך את הג'אז למוזיקה פופולארית, ותוך כדי הוא היה מהלוחמים הבולטים למען זכויות שוות לכהי העור בארצות הברית, בדרכו המיוחדת, התמימה והעקשנית, כאשר למשל ביטל הופעות במועדונים שלא איפשרו לנגן הבס השחור שלו להשתתף בהופעת הלהקה באמצע שנות ה-50 החשוכות מבחינת זכויות האדם בארצות הברית. בתחילת דרכו הוא סירב ללמוד תווים.
כשאני מזמזם קטע ג'אז זה כמעט תמיד Take five של דייב ברובק (אתם מוזמנים להפעיל את הנגן – כאן למטה). כמוני יזמזמו אותו עשרות מיליוני אנשים כשתשאל אותם איזה קטע ג'אז הם מכירים. ברובק, שהלך לעולמו שבוע שעבר בגיל 91, יום לפני יום ההולדת שלו, אחראי להעברת הז'אנר מנחלתם של קומץ "מביני עניין" אניני טעם ואוונגרדים לנחלת הכלל – המאזינים הממוצעים. אמו של ברובק למדה נגינה בפסנתר בבריטניה, ולימדה נגינת פסנתר בבית להשלמת הכנסה. דייב כלל לא התעניין בלימוד נגינה לפי שיטה כלשהיא והעדיף ליצור את מנגינותיו בדרכו שלו. הוא סירב ללמוד תווים, וכמעט שסולק מהלימודים במכללה כשמוריו גילו שהוא לא יודע לקרוא תווים.
יכולות ההרמוניה והקונטרפונקט של ברובק הצילו אותו מהסילוק, בתנאי שיתחייב שלא ללמד נגינה בפסנתר לעולם. אחרי האוניברסיטה, ב-1942, הוא התגייס צבא ושירת בארמייה השלישית של ג'ורג' פאטון. הוא שוחרר מהשתתפות בקרבות במלחמת העולם השנייה לאחר שהתנדב לנגן על פסנתר לפני החיילים. הוא הצליח כל-כך בכך עד שביקשו ממנו להקים הרכב מוזיקלי. הוא גיבש אותו במהירות, הופיע איתו וחזר למכללה אחרי 4 שנים בצבא. הפעם למד אצל דריוס מיו, שעודד אותו ללמוד פוגה ותזמור אך לא נגינה קלאסית בפסנתר.
מרבית מבקרי המוזיקה רואים בברובק פסנתרן קלאסי המנגן ג'אז. ההרכב השני שעמד בראשו היה שמיניה שכללה את קל צ'יידר ופול דזמונד. שמינייה ניסיונית במיוחד שהקליטה והשיגה מספר קטן של הופעות. מעט מאוכזב מכישלונה הקים דייב שלישייה, ועבר כמה שנים בנגינה של סטנדרטי ג'אז בלבד. אחר-כך הוא כבר הקים את "רביעית דייב ברובק", שהייתה מורכבת מג'ו דודג' בתופים, בוב בטס בבס, פול דזמונד בסקסופון, וברובק בפסנתר.
באמצע שנות ה-50, בגלל מוצאו של יוג'ין רייט כאפריקאי-אמריקאי, ביטל ברובק הופעות רבות כיוון שבעלי המועדון ששכרו אותו דרשו שישלב בסיסט אחר. הוא ביטל גם הופעה בטלוויזיה כשגילה שההפקה התכוונה שלא לכוון את המצלמה אל רייט.
ב-1959 הוציאה הרביעייה את התקליט "Time Out". כיוון שהאלבום הכיל רק מנגינות מקוריות, וכמעט אף אחת מהן לא במקצב מקובל, היה לחברת התקליטים ספק בקשר להוצאתו לשוק. למרות זאת הגיע התקליט במהירות לדרגת תקליט פלטינה. עמיתו של ברובק, סקסופוניסט האלט פול דזמונד, הלחין את מה שנחשב לשיר המפורסם ביותר של הרביעייה, "Take Five" (שמשקלו חמישה רבעים), שנהפך לקלאסיקת ג'אז. היצירה נכללה באלבום המו צלח הזה שיצא ב-1959, והיא ידועה במקצב הלא רגיל שלה ובסולו הסקסופון. היא נהפכה לאחת מיצירות הג'אז הראשונות אשר כבשו את לב המיינסטרים, ואף הגיעה למקום החמישי בדירוג הסינגלים של "בילבורד".
ברובק התנסה במקצבים שונים בשנות יצירתו. ניסיונות אלו החלו בניסיון להלחין מנגינות למקצבים משונים שהפיקו מכונות שונות בחוות הבקר של הוריו בעיירה קטנה במערב ארצות הברית. הרביעייה התפרקה ב-1967, וברובק המשיך לנגן עם דזמונד והקליט עם ג'רי מאליגן. דזמונד הלך לעולמו בשנת 1977 והוריש את כל רכושו, כולל תמלוגים נכבדים על "Take Five" לצלב האדום האמריקאי. מאליגן וברובק ניגנו יחד במשך שש שנים, שלאחריהם הקים ברובק להקה אחרת עם ג'רי ברגונזי בסקסופון, ושלושה מבניו, דן, דריוס, וכריס, בתופים, בס, וקלידים. ברובק המשיך לכתוב יצירות חדשות, ביניהן תזמורים ויצירות לבלט, והופיע בכ-80 ערים מדי שנה, בדרך כלל 20 מהן באירופה באביב.
נסיים בהרחבה על "Take Five" (מילולית: "קחו חמש" משחק המילים המרמז לביטוי נפוץ להפסקה של חמש דקות, והן למשקל של היצירה – חמישה רבעים.) זאת יצירת ג'אז שהוקלטה באולפני ההקלטות קולומביה בניו-יורק, עם שימוש במשקל יוצא הדופן של 5/4. אף שהיצירה לא הייתה הראשונה במשקל זה, היא הייתה אחת הראשונות בארצות הברית שהגיעה להכרה ציבורית משמעותית. היצירה הוקלטה באולפן ובביצועים חיים מספר רב של פעמים במהלך שנות קיומה של רביעיית דייב ברובק, ובנוסף קיימות אינספור גרסאות כיסוי לה, והיא נחשבת כיום לסטנדרט. חלק מן הגרסאות כוללות שירה, כולל הקלטה משנת 1961 למילים שכתבו דייב ברובק ורעייתו.
