דרוס כל דוס השמד כל חרד. אין פליט ירושלמי שלא מכיר את המשפט הזה. זה לא שאנחנו המצאנו אותו, המציאות של ילדותנו בסוף שנות השבעים תחילת שנות השמונים היא שהביאה אותו לעולם. ככה זה כשאתה חי באינתיפאדה דתית תמידית. כשאתה נוסע "העירה" בקו 4 דרך שכונת גאולה ופעם בשבוע אתה נתקע שם שעה כי הדוסים שורפים עגלות זבל בכיכר השבס בגלל שמישהו התחיל לבנות בית חולים במקום שהם טוענים שנמצאו בו עצמות יהודיות. וככה זה כשהדוסים זורקים אבנים מהרכס של שכונת בתי השעטנז שלהם ופוגעים במכוניות בכביש רמות החדש. וככה זה כשהדוסים חוסמים את עורק בר-אילן מסיבה קלושה זו או אחרת.
השיטה שלהם ידועה; עבודה הרי אינה קיימת אצל 99 אחוז מהם, ואם רק נפוצה שמועה/שמועתית/קטנטנה על עוול שנעשה לדת יהווה וכמו תיקנים הם זורמים-זורמים-זורמים למקומות הידועים ועומדים שם ומקללים ומשליכים חיתולי קקה על השוטרים, ועליך זורקים אבנים, ועל האוטובוס מטילים מצור, והפיאות שלהם מיטלטלות מצד לצד, ואתה מתפלל לאיזה צורר קטן.
שלא ביוזמתי נקלעתי לעיר שהיא סלע קיומנו ביום חג שבו משפריץ העם היהודי שמחה על תליית איש אחד ועשרת בניו. פאק "אל תשמח בנפול אוייבך". ירושלים היא עיר חרדית. לא כולם התעוררו עדיין כדי להבין את זה, יש כאן ממלכת יהודה שוב, והפירוד כבר כאן, וחורבן אופייני קרב והולך. כי זה כבר גלי ארבה שפולשים מסיני, שממש כמותם הדוסים מתרבים במאות אלפים ומכפילים את עצמם בתוך יממה, או מקסימום בזמן שעובר מחג אחד שניסו להשמיד את העם הזה ועד לחג הבא שבו כמעט הצליחו.
זאת עיר חרדית, והשכונה שגדלתי בה, מעלות דפנה, מהראשונות אחרי מלחמת ששת-הימים שהתרחבה לצפון-מזרח העיר היא כבר הרבה שנים שכונה חרדית – עם העזובה האופיינית לדוסיות וכרזות של ש"ס מהמרפסות ותמונות של רבנים; ושכונת בית ישראל הנחמדה של ספתא דינה הצמודה למאה שערים התחרדה לגמרי וגלי זבל אופייניים החליפו את השקט והאוויר הטהור והריחני מתבשילים של פעם, ועוד מעט תיפול גם הגבעה הצרפתית.
והיכן שאין דוסים יש פיתוח. הנה שכונת טלביה של ספתא אסתר, שפעם הייתה די פשוטה והיום היא הפכה לשכונה מדהימה. כל הבתים הערביים לשעבר הפכו לארמונות. ככה הייתה אמורה להיות כל עיר הבירה. אני כבר ברחתי מהעיר, מהראשונים מבין חבריי.
אתה נוחת לתוך ההמולה המלאכותית הזאת של העיר באמצע יום פורים, ומחצית אם לא שמונים אחוז מהילידים הם דתיים או חרדים. השחרחרים כבר לא מסתגרים רק בשכונותיהם. הם יורדים העירה. אבל לא צריך את פורים כדי להבין שכל העיר ההיא היא תחפושת אחת גדולה בכל ימות השנה. כי שחורים מתחפשים שם לאזרחים יצרניים מן השורה, ופרנקופילים מתחפשים לישראלים, ובני-נוער ערפים מתחפשים לבני-נוער יהודים כולל דיבור רק בעברית וכמעט בלי מבטא, ואמריקקנים מתחפשים למקומיים אבל לא מצליחים למחוק את המבטא מניו-ג'רזי. והעיר כולה מתחפשת ל"עיר מאוחדת", עיר שחוברה לה יחדיו, אבל היא מעולם לא הייתה יותר מחולקת; חילונים, ערבים, שחורים. יש גם קו גבול בלתי מסומן בין העיר היהודית לערבית.
אתמול ראיתי שם הרבה ילדים חרדיים שמתחפשים לטייסים מחיל-האוויר של ישראל [טלטלה קטנה בכנף מהפצצת בתים שיש בהם אנשים]. חשבתי לעצמי שזה הדבר הכי קרוב שהם יגיעו למקצוע טייס בחיל-האוויר, ובעצם גם לכל מקצוע אחר. וראיתי גם הרבה ילדים שמתחפשים לסוכני מוסד. בגדים שחורים, שכתוב להם מאחורה באותיות לבנות ענקיות "המוסד למשימות חשאיות". מהות האירגון הזה כנראה חלפה למעצבי התחפושת מעל לראש. בואו נראה מישהו שלבוש ככה מחסל את מבחוח. והיו להם גם אזיקים בחגורה. הם כנראה לא יודעים שהמוסד לא לוקח שבויים. אבל ירושלים נפלה בשבי. בלי מאבק.
