הָאִישָּׁה אָמְרָה תָּמִיד הָיוּ לִי גְּבָרִים מֵהַמַּזָּלוֹת הַטּוֹרְפִים הַלָּלוּ.
רָדַף אַחֲרַיי אַרְיֵה, בָּרַחְתִּי מִסַּרְטָן, נִמְלַטְתִּי מֵעַקְרָב. אָמַר לָהּ
הַגֶּבֶר מִמַּזָּל דוֹלְפִין, מָה לָךְ אִישָּׁה מֵהַגַּלְגַּל הַיָּשָׁן הַזֶּה שֶׁהָזוּ
הַקַּדְמוֹנִים. הֵם רָאוּ בַּזְּכוּכִיּוֹת רַק מִילְיוֹנִית מֵהַשָּׁמַיִים. הוֹבִיל
אוֹתָהּ לְמִשְׁקֶפֶת הָרָקִיעַ שֶׁלּוֹ וְכִיוֵּון אוֹתָהּ מַעֲלָה מַעֲלָה. גִּילָה
לָהּ מַעַרְכוֹת שֶׁמֶשׁ חֲדָשׁוֹת, הוֹשִׁיט לָהּ כּוֹכְבֵי לֶכֶת לֹא מוּכָּרִים,
טָבַל אוֹתָהּ בֵּין גָלַקְסִיוֹת, שִׁיֵיט אוֹתָהּ בֵּין עָרְפִּילִיוֹת יְפֶהפִיוֹת,
וְעָצַר רַק כְּשֶׁרָאוּ יַחַד בְּעֵינֵיהֶם אֶת הַמַּזָּל הֶחָדָשׁ שֶׁלָּהּ. מַּזָּל זוּג.
