המלצרית ניגשה אליו, ובלי הודעה מוקדמת פרט למבט של הבנה קלה בעיניים התכופפה לעברו, קירבה את שפתיה לאלו שלו ונישקה אותו עמוק. הטעם שלה היה טוב. כשסיימה אחרי שניות ארוכות שנדמו כמו דקות, הזדקפה ואמרה לו "אני מצטערת, אבל לא יכולתי להתאפק כי קינאתי בספל הקפה שהשפתיים שלך נגעו בו בכל פעם, והייתי חייבת לנשק אותן ולנשק אותך אפילו אם יפטרו אותי, ואפילו אם זה יהיה היום האחרון שלי". ותוך שהיא ממשיכה להזדקף ומסדרת את החולצה קצת בכתפיים ובחזה אמרה לו ששפתיים כמו שלו לא היו לה ושהייתה רוצה אותן בכל מקום, ושהיא יודעת שהוא לבד – לא רק בבית הקפה אלא בכלל. ואמרה גם שהיא יודעת שבטח בכוונה הוא הביא לבית הקפה ספר של המינגוויי בכריכה רכה, כי כמו שהסופר ההוא ישב וכתב בחדר מלון בהאוונה, היא מדמיינת אותו יושב בחדר העבודה בדירה הגבוהה שלו בקומה השמינית בעיר החדשה שאליה עבר, "ועכשיו היא כבר מקנאה גם במקשים". תוך כדי שסידרה קצת את החצאית באיזור המותניים ובאיזור הדבר היפה הזה שמאחוריה, אמרה לו שהייתה מוכנה להיות אחת מהנערות שבאות להביא לו מוזה, כמו להמינגוויי, במלון ההוא בקובה.
