הפוך, לא הקפה, אתה. קמת הפוך ונראה היה ששום דבר כבר לא יישר אותך כל היום, או לפחות עד הצהריים. נחתת מטיסה מפריז, כלומר אחת שלא נפלה באמצע הלילה בלהבות לתוך האוקיינוס האטלנטי ממכת ברק בדרך מהגילוח הברזילאי. את מבינה, אלה החיים שלו. בין יבשות, בין דגלים של מדינות, בין יופי שמאפיין כל אחת מהמקומות. לא הבתים, הנשים.
תמיד אמר לעצמו בשובו ממסעותיו ששום יופי בעולם לא ישתווה ליופייה של אישה אסייתית, ואפילו לא איטלקיה ענוגה או צרפתייה מפתה או טקסנית בהירה שיער ועיניים ושפתיים. אבל עכשיו יודע שטעה. זה לא הבושם שאת שמה, אלא שזה בדיוק מה שהוא היה צריך כאן. בעירה איטית, קח את זה בקלות. היא תיצמד עד נקבוביתה האחרונה, אתה תקבל אותה לתוך קימוריך, היא תקבל אותך לתוך קיעוריה ויופייה.
בונה מגדלים ומוצא מגדלים ליד מיטתך בדמות בקבוק יין זקוף ובקבוק בירה נמוך לידו. נזכר בנשיקות המתוקות בשפתיי האדום הזה מאוסטרליה, שיראז, נסיכות המרלו. היא כנראה הנסיכה שלך, אבל היה עדיף כמובן שתהיה לך גם ממלכה חוץ מהשרביט שאתה מנופף בו.
דמותה בביתך מבעד לדלתות המקלחון, בורדו באצבעות רגליה, ורוד בידיה שנוגעות בך ללא הפסקה ומלטפות את פניך בעדינות והמיומנות הכי גדולות. מים זורמים ממנה לחור ברצפה, והיית רוצה להיות כל אחת מהטיפות שהחליקו עליה. רגע, היית, רגע, אתה עדיין.
יצאת לאחורי הבניין לקחת את האופנוע ובזווית העין ראית את שני הכיסאות הקרובים צמודים אחד לשני על הדשא. אחד – הכסא שישבת עליו באישון לילה שקט וריק מקולות ואנשים, שני – הכסא שהיא ישבה עליו בתחילה ואחר-כך עברה לשבת על הכסא שאתה ישבת עליו בעודך יושב עליו, וכך ישבה לכמה זמן שבו מצאה את דרכה לישיבה מסעירה לדקות ארוכות ארוכות והייתה בך בשקט מופתי המתחייב מהמקום והשעה.
אתה לא מבין מה זה הדיבורים האלה על תקופת היובש הקשה ביותר בתולדות האיזור. תשאלו אותה. היא תספר לכם שהזרימה דווקא אדירה וכשההצפה מתחילה לא יודעים מתי וכיצד היא תסתיים. הפוך, לא הקפה, הגוף שלה, כחרב המתהפכת, והיא מתהפכת.
