אני אוהב את הלילה,
הוא מספר את הסיפור שלי.
לילות בעיר הבירה הקרה,
לפני שנחתתי כאן בעיר הבירה.
אז היינו בעיקר אני ויצורי הלילה,
ואני וחוליו במגרש בבית הספר,
לפני שהוא ניסה להגיע לפטרה והירדנים ירו לו בראש.
פיטר והזאב גבריאל,
בראשית מתנגנת בטייפ כבד עם שמונה בטריות,
אחר כך סגול, אבל ממש כהה.
מהחלון משקיף על אוהבים חוזרים מ… או הולכים ל…
באותו השביל שבו פסעה מדי יום אהובתי החד-צדדית, אילנה הברזילאית.
שהיתה רוקדת בכל הזדמנות, ורוקדת מושלם כיאות למוצאה,
והטריפה לחלוטין את ראשי וגופי עד לרמת הגנים.
אז ברזילאי היה ברזילאי ולא "ברזילאי".
אם הייתי יודע אז מה שאני יודע היום,
הלוהטת של השכבה היתה נכנסת לחדרי ולא עוזבת.
ומביאה גם את החברה הטובה שלה,
שתמיד היתה צמודה אליה.
ותמיד מצצתי את הצרפתיה הצועניה.
היא עטפה אותי בניחוח, העשן הסמיך הסתיר אותי.
כשעברתי ממנה לסיגרים זה היה מתבקש.
היה נחמד לעמוד בחוץ ולהסתכל מהאפילה על אהבה.
אחר כך זה כבר הפך למנהג ואני הפכתי לדמות האפלה.
ורק כשעמדתי על דעתי והעמדתי דברים על דיוקם,
בלילות שבהם נכנסתי בפתחים חדשים בכל לילה,
ויצאתי מהם לרחובות לא מוכרים,
רק בלילות האלה הלילה ואני היינו לחברים אמיתיים.
כי הבנתי שהחבר הישן והטוב לא יאכזב אותי,
ובחסותו אני טועם, נושם, חי דאמיט.
בתוכו מצליח לנשום כמו כולם, אחרי שלא חייתי בכלל.
נשות הלילה שלי תמיד נרדמות מהר.
מבחינתן אין בכך כל רע,
שהרי אני תמיד מקפיד להירדם אחריהן ולהתעורר לפניהן.
אמרתי לכם שאני אוהב את הלילה.
הוא מספר את הסיפור שלי.
