הקללה שלי

הקללה שלי. אתה פוגע בי מותק. אני נדרכת כשאתה עושה את זה. לא אמרתי לך אבל אתה יודע שהנשיקות שלך הורסות אותי. הגוף שלך הוא כמו כסא נדנדה לנשמה שלי. הריח שאתה משאיר כאן. הריח שאת בוזק על הנשמה שלי. בכלל לא מפחדת ממך. אני משתמשת במילה עבד רק כדי לתאר את הדרך המיוחדת שאני מרגישה אליך. אתה כמוני, ואני לא כמו אף אחד אחר. אנחנו לא זקוקים לאף אחד אחר כל עוד יש לנו אחד את השני. יש עוד שמות כמוך על הזיכרון שלי, אבל רק ליד השם שלך יש את הסיומת המיוחדת. ואני לא אבכה על זה בכל פעם שאתה נהיה אובססיבי. בכל פעם שאני מתפשטת לפניך. באור, בחושך, באור החשוך של החדר שלך. רוצה שתעשה הרבה, רוצה לצעוק שאני רוצה הרבה יותר ממה שאתה רוצה עכשיו.

אבל אני יודעת  מאיפה אתה מגיע. רוצה אור אבל בסוף אני ארצה הרבה חושך. שהבוקר יהיה כמו הלידה הכי נעימה. עוד לא נולדנו בתוך מים בטמפרטורה הנכונה, אבל עוד ניוולד. שמחה שקשה לך בבוקר. כשהורדתי את הבגדים כולם נעלמו המחשבות המכוערות כולן. אני חושבת שתמיד נהיה חברים. אני אנסה לשבור לך את הגב ואתה תנסה לפצות אותי. לפצח אותי. תקלל אותי ברכות, תסנן את זה מבין השיניים שלך. תסנן את זה מפתחים אחרים. תחנוק אותי עם האהבה שלך. האיבה שלך. הוא בדיוק מתאים לחיך שלי, ואני אצמיד את השיניים בתחתית בפעם הראשונה בחיים שלי ואתן לך לסנן את האיבה שלך לתוכי. ואצמיד שרירים אחרים בתחתית, בפעם המי יודע כמה ואתן לך להסתנן. שמעת מה אני אומרת? שמעת מה אני אומרת. הפיתוי לא מגיע מהגיהנום. אבל הוא מגיע מלמעלה. ועכשיו יש דם על השיניים שלי.

אתה פולש, אבל פולש ידידותי. לא כולן רוצות להיאנס. אף אחת לא רוצה. אני רוצה אותך פולש. בהתחלה מגשש, אחר-כך מסתער עליי, על החיים שלי, על השיגרה שלי, על השקט המלאכותי שהתעטפתי בו כמה שנים. פעם הייתי מושלמת, אבל נתתי מעצמי למישהו אחר ואני כבר לא. לא משנה לך ואתה כאן כי אתה רוצה וכי אתה רוצה חוסר שלמות. תפתח את הרוכסן שלי ותנשק אותי שם. אני יכולה לחייך עכשיו, לעצמי ואליך. ואתה לא תגלה. לעולם. תכאיב לי מותק. אני נסערת כשאתה עושה את זה. הריח שאתה משאיר בי. עבד זה רק מילה שאני משתמשת בה כדי להסביר איך אני מרגישה כשאתה בסביבה, בתוכי, ברחוב הסמוך, בעיר. זאת מילה שאני אשתמש בה אם אצטרך לשקר בכל פעם שאני אתפשט. בכל פעם שתגיד לי לבוא באמצע הלילה. בכל פעם שתפתיע אותי אצלי, כשיהיה מותר הכל וכולם יכירו את כולם. בכל פעם שאשמע את הקול שלך שאני מזהה כבר מייד אפילו יותר מאשר את הקולות שאני מכירה כבר הרבה שנים.

רק אתמול? זה היה רק אתמול. כן, אני מתחילה להיזכר בפרטים. 26 שעות אגו. זה בערך הזמן שנדרש למפץ הגדול, להיווצרות היקום, לאבק הכוכבים להסתחרר בחלל ולהתחבר לגלקסיות. אני זוכרת; היו הרבה מים, אטומים, מינרלים, ברקים. זה בדיוק הזמן שנדרש עד שנוצרו החיים. בחדר גדול אחד בעיר די גדולה הסתחררו שני גופים, ואחר-כך בחדר קטן יותר הם התחברו ונוצרה גלקסיה שנקרא לה "גלקסיית ציפור".

(מתוך הלקסיקון גרמי שמיים, מהדורה שביעית, כרך ד': "גלקסיית ציפור היא אחת מהגלקסיות הצעירות ביותר בגזרת אלפא סנטאורי. היא נוצרה מהסתחררות אלמנטים שהסתובבו ברשת אלקטרונית מתקדמת, ומרכיביה עדיין מתגבשים"). לך תספר לשליט היקום שזה היה רק אתמול. אפילו לא שישה ימים כמו שכתבו השחורים בכתב שחור בספר השחור. מאז שהגעת עכבר אפור גדול הפך לעכבר לבן. רציתי לקנות היום פרחים. שכחתי.

וברקע כשכתבתי היו המילים והשיר הזה:

http://www.youtube.com/watch?v=92HSGFhrO5w