ראיתי אותך במיטתך,
מתעטפת בשמיכה הטובה שלך
אבל עדיין קר לך.
המיטה מאוד רחבה
ואת מאוד צרה בה
וכבר לא מדמיינת אותו שם.
השקעים שהשאיר בסדין כבר נעלמו,
ועכשיו את מלטפת אותו
ומחליקה אותו באצבעותייך
ומדמיינת איך ייראו קמטים אחרים.
בכל יום, בכל שבוע, בכל חודש
אמרת לעצמך שזה היום, השבוע, החודש האחרון
שאת לא ננגעת.
עמדת מול המראה הגדולה שלך
והסתכלת על שפתייך והן ורודות
במקום אדומות סמוקות נדהמות.
וכשהמבט שלך ירד מטה
הפעימות התגברו.
פעמת על זה שאין שם אצלך אף אחד
שמסתכל עלייך כמו שאת אוהבת.
פעמת על רגלייך שלא יהיו מונפות אל כתפיים.
החלטת שזה היום, השבוע, החודש האחרון
שבו האוקיינוס שלך לא מתאחד שוב עם נהרות.
והנה ינואר, פברואר, מארס והיום הראשון של האביב,
ומגיעים אז יוני, יולי.
והנה היית בחוף ולא היית מוקדשת לזוג עיניים אחד
שאת המבט שלהן כן רצית עלייך.
והגיעו גם אוקטובר ונובמבר, ואת הרי החלטת כבר מזמן
שכבר לא יהיו עלי סתיו כתומים שתסתכלי עליהם לבדך.
והצעיף הזה שאת אוהבת מצא דרכו אל סביב צווארך,
והנה הוצאת מהארון את המעיל שאת תמיד לובשת
ומסתובבת סביב עצמך כדי להראות לו את עצמך בו.
אבל לא היה מי שהביט כך כשזזת כך.
והנה שוב בא החודש הראשון של השנה,
וכבר נגמרו החגיגות
וכבר שככה ההתרגשות מהספרה החדשה שלה.
גם מארס הגיע שוב והוא כתמיד חודש הפכפך,
עוצמתי כמו דמות האל שנתנה לו את שמו.
יום ראשון נוסף של אביב נוסף,
והסתכלת על ענני הנוצה,
ונזכרת,
בליטוף הנוצתי העדין והמטריף הזה
שאת כה אוהבת על העור.
וכמו עוצמת השרבים של מארס
כך גם העוצמה של מה שמכה לך לפתע באמצע החזה.
זה היה החורף האחרון.
כי כשאת נכנסת לחדר את מוצאת אותי שם,
שואל אותך איפה היית כל הזמן הזה.
