אתה יפה. מאוד. היא אמרה. אז מה. ומה אתה עושה עם זה? נמצא לך ליד הקוטב הדרומי, מפזר שמועות על זה שאתה מתכוון לעבור לאיזור הארקטי דווקא. כמו המתופף של ראש, הלהקה שאתה מאזין רק לה כבר חודשים, שהבת שלו נהרגה ואחרי שנה אישתו מתה ואז לקח את האופנוע ותרמיל גדול ונסע במשך שנה ברחבי ארצות הברית של אמריקה בלי שאף אחד בכלל יזהה אותו, קח גם אתה את האופנוע שלך ותתחיל לנסוע. גם אותך בקושי מישהו מזהה. לא צריך דלק, הדרייב שלך הרי מניע הרבה דברים ולפעמים מזיז גם רהיטים שבמיקרה שורה עליהם אישה ובדרך כלל בנה אותם האיש לשעבר אבל אתה הוא זה שחוגג איתם. יש לך רגליים של אל יווני והיא מזהב טהור. היא אמרה. אז מה? תעבור עוד כמה ערים ובכל אחת תתמקם כהרגלך למשך שלוש שנים, לא יותר, וגם זה כולל הזמן של אחרי וכבר לא, ואז תמשיך לנוע. כמו ג'ונתן ליווינגסטון השחף, המסע אליה יכול להימשך הרבה זמן והרבה מיליארדים של תנועות כנף מהירות וסיבובי גלגלים ותנועות אגן. והיא תהיה מונחת שם בצבע סגול, לא מוזהב ולא חיוור כמו האחרות. הדלת תהיה פתוחה כמו שראוי במלון דרכים מאובק. במקום גלגלי הקוצים הרגילים הנסחפים ברוח יהיו שם גוויות של תרנגולות מלוקות צוואר וכלבים רצחניים מורדמים. מרד התרנגולים, כלב אנדלוסי. אבל אתה תתעלם מהם והגיע הזמן שדווקא תזקוף את צווארך ותתעורר. ישנת מספיק הרי, אפילו שכשישנת והיית במכונה אתה החייאת אותה ולא היא אותך. הנשיקות המעלפות שלך. היא אמרה. אז מה. ומה את עושה עם זה?
מוקדש למתופף המחונן ניל פיארט, המוזכר לעיל, שאחר-כך, כשהתחתן שוב ונולדה לו בת, מת בעצמו מגידול במוח.
