דרור מרום

עליי ועל המקום שכאן
אם אני כותב שירים וסיפורים מאז שהייתי בן תריסר שנים, אז אתם יכולים להניח כי "המגירה" מתפקעת. התחלתי לכתוב במחברת הכי פשוטה…

במדור שירים

במדור סיפורים

במדור היקום

משהו מיוחד

מסע אמיתי בחלל – בין 3 מיליון גלאקסיות אמיתיות שצולמו ע"י הטלסקופ "סלואן"

כשראינו את הג'ירפות

בימים שלנו

————–

היה אפשר להיכנס למכולת ולבקש מהמוכר חצי לחם שחור או לבן. היה גם לחם קימל. במקרר הגבינות היו רק שני סוגים של גבינה לבנה, גבינה "שמנה" עם מכסה ירוק, וגבינה "רזה" עם מכסה כחול. במטבח היה על השיש ארגז לחם, והיה "אוגר פירורים" ירוק מפלסטיק. חלב היה רק בשקית ורק של החברה הסינית כיום, "תנובה". בכניסה לחדרים של הקייטנה היו מונחים שקים שבהם שקיות שוקו ולחמניות עגולות קצת מתקתקות. היה לזה ריח מעולה, טרי כזה. בדרך כלל לפחות שקית אחת מבפנים נזלה החוצה.

~~~~~~

בחתונות הגישו לשולחן מיץ "גולדסן" תפוזים או אשכוליות או ענבים. הלהיט הקולינרי היה אורז עם צימוקים ובשר עם זיתים ירוקים בלי גרעינים. באירועים המקאבריים "ברית מילה" הגישו דווקא נקניק, לשם הזדהות עם הקורבן. היו סלמי ונקניק פסטרמה מגולגלים באומנותיות, להזדהות עם האובייקט, ונעוצים בקיסם. גם שם היה "גולדסן", ואפילו "מיץ פז". "דור הג'ינס שותה קווינס" היה מעולה יותר מ"קינלי", וחטיפי הבוטנים "רינגו" היו טעימים פי אלף מבמבה. טמפו מכרו מיץ מוגז בבקבוק עם ציפוי מגן.

~~~~~~

במכולת היו גלידות "סנוקרסט" ו"ריאו", היה ארטיק עם שני מקלות תמוהים, והייתה אבקת מיץ "זיפ", בדרך כלל בטעם תפוז. באגף הממתקים יכולת גם להשיג שקיקי אבקת סוכר גבישי קטנים, שאני הייתי מכניס במלואם לתוך הפה ומוציא את השקיק אחרי דקה ריק ככדור ניילון. היו "טילוני קיץ", שלמעלה קצת שוקולד ובפנים קצת קצפת. היה קרמבו בכל מיני צבעים, כולל וניל. הייתה פיצה "רימיני ופיצה "עמי", היה "גידי יון", תקליטי "ספיר" ו-"זד מיוזיק". בפנייה מהמדרחוב הייתה חנות של הדפסה על חולצות, פטצ'ים וסמלים של להקות רוק, שיונה קירשן עבדה בה איזו תקופה.

~~~~~~

בערב שישי היה "ערב כיתה" ששיאו ריקודי סלואו עם מרחק של גלקסיה בין הבן לבת. בכל מקום בעיר היו שלטי "היזהר מחפץ חשוד", הפגישות עם החברים היו ב"טליטא קומי", ופעם בשבוע בממוצע סגרו את רחוב קינג-ג'ורג' עד שחבלן ורובוט הגיעו וירו בשקית בגדים חשודה ממש שמישהו קנה ב"מעיין שטוב" ושכח בתחנה כשעלה לאוטובוס. נסיעה מירושלים לתל-אביב באוטובוס לקחה שעה וחצי, דרך הכביש הישן ורמלה. היה אסור לעשן ולפצח גרעינים. המורים היו כותבים על הלוח בגיר, לטיול שנתי היינו מביאים תירס וחומוס בקופסאות.

~~~~~~

אם נסעת במיקרה בקו 28 לתחנה המרכזית והסתכלת חזק ימינה, ביום טוב יכולת לראות את הראש של הג'ירפה בפתח ביתה בגן החיות התנ"כי המקורי. היה המושג "לרדת העירה", שזה נסיעה בקו 4 או 4א' או 9 או 25 מנווה-יעקב, ובכיכר בגאולה הייתה בערך פעם בשבוע שריפה של פחי זבל ואבנים, כי משהו עיצבן את החרדים. כשפתחו את כביש רמות זרקו אבנים מהרכס שהתנוססו עליו הבתים הכעורים. כשנסענו לארוחת שישי אצל סבתי הדתייה דינה בשכונת "בית-ישראל", ילדים חרדיים ודתיים היו זורקים אבנים על ה"וולקסווגן" דאבל-קבינה הכתומה שלנו, ואבא שלי היה עוצר בחריקה, יורד ורודף אחריהם.

~~~~~~

ברדיו הייתה רק רשת גימ"ל וקצת גלי צה"ל, היה בטלוויזיה ערוץ אחד עם תוכניות בערבית משש וחצי ועד קצת לפני שמונה, "תצפית" למדע, ו"זה הזמן" עם המגיש הכי טוב שהיה בארץ – רם עברון זג"ל (זכר גאון לברכה). קצת לפני שמונה היה שעון שחור-לבן ותיקתוק שלעולם לא אשכח את הקצב שלו, שפעם במשך דקה עד לחיים יבין. כל העם התעורר בבוקר למנגינת יומן הבוקר ברשת ב', שהתחלפה פעם בכמה שנים ולא זכרנו מה הייתה הקודמת. והיה פאקינג "פסוקו של יום" הזוי, עם אצבע משולשת שהצביעה על דף תנ"ך. הייתה "בריכת ירושלים" במושבה הגרמנית ובריכת "נס הרים". ים עדיין לא היה לנו אז בעיר.

~~~~~~

נעלנו נעלי "המגפר", שעכשיו עשו את הקאמבק הכי הזוי בהיסטוריה העולמית, לבשנו טריינינג כחול כהה של "אדידס" עם שלושה פסים לבנים תפורים, ונעלנו נעלי ספורט של "גלי". העשירים נעלו "אדידס" או "פומה" והאמידים נעלו asics. לקלל למדת בעיקר במשחקי בית"ר במגרש ימק"א או במגרש הפועל בקטמון, וקללות מתקדמות יכולת ללמוד בדרבי הירושלמי. היה את הסדרה "עמוד האש", שסיכמתי כל פרק שלה על עמוד והצלחתי רק בזכותה בבגרות בהיסטוריה. היה את סטיב אוסטין: "אן אסטרונאוט, א מן ברלי אלייב".

~~~~~~

בימי שישי היה סרט בערבית עם "מוהנדיס" ו"אנא בחיבאק" קבועים, והיה התמהוני שמואל אבידור הכהן. אחר-כך בעיקר הלכתי עם רובי וצ'רנוחה לשבת בסחלב הערבי מול שער שכם, קניתי בדרך בייגלה אמיתי עם שומשום וזעתר בתוך נייר של ספר טלפונים, וראיתי בכל שבוע את הסרט "נורית". לחילופין הלכתי בשנים המאוחרות יותר להפגנות כוח חילוניות מול "בית אגרון", ששבר את הסטטוס-קוו של האיסור להקרין סרטים והקרין בדרך כלל את "מופע הקולנוע של רוקי". כשגדלנו ורצינו קפה בימי שישי בערב נאלצנו לנסוע עד פאקינג תל-אביב.

~~~~~~

ברמות אשכול היה את "הסופר הקטן" ו"הסופר הגדול", קפה "נאמן" שעדיין קיים, חנות הספרים "המקור", ופיצה כלשהיא, טובה, במעבר מצד ימין. כדי לשתות "פפסי" היית צריך ללכת לעיר העתיקה, כי היה חרם על ישראל, עד ש"פיצה האט" שברה אותו בשנת 1990 והגישה את המשקה, בתחילה רק בכוסות.

~~~~~~

היה את בית הקולנוע "עדן", במבנה שהיה פנינה ארכיטקטונית, ואת "אורגיל" ו"אורנע". בעיר הייתה בערך חנות אחת שמכרה בשר ונקניק חזיר, ליד בתי הקולנוע ברחוב בן-הלל או משהו, עם איש מעולה אחד שהיו לו פאות לחיים ארוכות ונאלץ להחליף את המנעול בכל כמה ימים, כי הכניסו לו גפרורים. בסוף הוא נשבר מהדתיים וסגר. בסוף גם אני נשברתי מהדתיים ומהקור, וביום שנכנסתי לצבא קבע ברחתי לתל-אביב.

שתפו אותנו:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן