אתמול ראיתי סרט על Wish you were here של פינק פלויד, שאני מאזין לו בדיוק עכשיו, שמונה ודקה בבוקר. דייויד גילמור ורוג'ר ווטרס וריק רייט גם כתבו אותו על סיד בארט, זה שהקים את הלהקה אבל חשב ש-LSD זה הדבר הכי טוב בעולם אבל הוא דווקא טיגן לו את המוח, תרתי משמע. ואז הוא מת להם בעודו בחייו. הסתכלו לו בעיניים ולא ראו אף אחד.
על היצירה שמכרה 19 מיליון תקליטים דיברו הרבה, אבל אני לקחתי משם את הרעיון של ללכת לאיבוד. ללכת לאיבוד ואז לחזור. לא הרבה יכולים ללכת לאיבוד ואז לחזור. אני כבר הצלחתי פעם, חזרתי מדברים קטנים כמו תאונת צניחה ותרדמת, (איזה מילה מקסימה). עכשיו אני צריך לחזור שוב. לכותרות. יש הפרעות, אבל כבר אכלתי את הרהבתנים האלה לארוחת בוקר ועכשיו אני אנגוס אותם ואקיא לתוך חריץ של ביוב. היה גם סרט של פדרו אלמודובר שקראו לו לחזור. זה על הרצון שהורה שכבר הלך יחזור כאילו לא היה כלום.
ועל העטיפה פינק פלויד שמו שני אנשים נפגשים ואחד עולה בלהבות. וזה היה פעלולן אמיתי שהבעירו לו את הבגדים והשיער בשביל הצילום. ומי שנשרף יודע מה זה להישרף. לשרוף נייר אפשר בקלות, אבל לכו תשחזרו לאחור נייר שרוף. ובשנת 1975, יום אחד באמצע ההקלטות נכנס לאולפן ב-Abbey road מישהו ועמד שם בצד בערך שעה בלי להגיד כלום. זה היה גבר שמן וקירח. ווטרס וגילמור בכלל לא זיהו את האיש הזה. ואז ניק מייסון המתופף שאל אותם אם הם יודעים מי זה ומייד גילה להם שזה היה סיד בארט. פעם הוא היה יפיוף. הוא לא הצליח לחזור. אני הצלחתי. לחזור. וזוכרים אותי. מייד חוזר.
