כך אני זוכר אותו. איש בגובה ממוצע עד נמוך, בן 50-55, שיער אפור שנסוג לאמצע הראש, לא שמן לא רזה. משה מהקפיטריה. היה לו טנדר וולקסוואגן בצבע אפור או תכלת, דהוי כזה, שחנה קבוע מאחורה ליד הכניסה האחורית לבית הספר. הוא כבר היה שם כשהגענו בבוקר. זה היה נדיר אם הטנדר במיקרה לא היה והייתה לזה תמיד סיבה טובה – כמו למשל איזה אירוע גדול באותו היום שחייב נסיעה מיוחדת לאנשהוא, או אם משה היה חולה. אבל אנשים של אז כמוהו לא היו חולים הרבה.
משה מהקפיטריה. כריך שכחת? למשה הלכת. למען היקום – מה הוא בכלל מכר שם בקפיטריה ששכנה לה במקום אסטרטגי בין הכניסה לבית-הספר, ימינה למסדרון שמשמאלו החלונות המשקיפים לאודיטוריום (עוד נגיע אליו בהמשך), ובצד ימין שלו קיר החלונות של "הקפיטריה". כנראה חטיפי טורטית/אגוזי/טעמי, אולי בקבוקי "קווינס" בטעם גזוז תפוזים, קפה לא היה דבר נחשב אז, לפחות לא מבחינתנו התלמידות והתלמידים, ואני משער שאם ממש חיפשת ניתן היה למצוא אצלו קפה נמס עלית וקפה שחור עלית, בכוסות קלקר. את המים הוא מזג מן הסתם ממיחם בצבע כסוף עם ברז שחרחר.
מבחינת הבנים, משה היה הממציא הבלעדי האלמותי הקואליציוני של "החצי לחם עם החריף". לחם לבן, עם חריץ מהצד לכל אורכו, ומשהו אדום שהוכנס/נמרח פנימה עם כף. משהו שאני חושב שמשה הוציא מתוך פח גדול כזה, כמו הפחים הסיטונאיים של מלפפונים חמוצים וזיתים במכולות של פעם. לצעירים כמונו אז לא הייתה בעייה מיוחדת לחסל חצי לחם לבן עם חריף. אני יכול עד היום. חריף אמרתי? נו, חריף אולי מבחינת המעלות-דפנאיים, רמות-אשכולים, גבעת-המבתרים, הגבעה-הצרפתיתים ה"לבנונים", מלשון לבן, שהיינו. חריף זה הרוטב של העוף ההוא שאכלתי בבנגקוק כשהחלטתי ברוב טימטומי לאכול "עם המקומיים". הבנתי איך אפשר להזיע גם כשלא חם, איך זה להרגיש שוב את פאתי העולם הבא, בעוד ילדים מלוכסנים בני 3 אוכלים את אותו העוף לידי, בלי לעפעף אפילו. הייתי צריך בערך 2 ליטר של פאנטה כדי להתאושש. לגבי "החריף" של משה – היום בטח היו קוראים לזה כנראה אריסה. היו שם עגבניות מעוכות, אולי פלפלים, הייתה פיקנטיות מעודנת. אכן ארוחת צהריים מאוזנת. אני מדבר על חצי לחם לבן מהתקופה שעדיין היו עליו מדבקות ברמן או אנג'ל.
אחר-כך, אם זכרוני אינו מטעני בגלל כל המכות שחטפתי בראש כמתאגרף עם העולם, המכולת של "הגרוזיני" במעלות דפנה חיקתה את החצי לחם של משה מהקפיטריה, וגם שנים אחרי התקופה הנפלאה ברנה-קסין עם עמנואל שילה ויחזקאל גבאי, כשבאתי לבקר במעלות דפנה לפני שהיא הפכה לקן של ש"ס, אני מוכן להישבע שהגרוזיני, עדיין עם חברי משפחתו, עדיין מכר חצי לחם עם חריף.
אבל עזבו אותכם ממזון הבריאות בקפיטריה. הסיפור המרכזי בעניין האיש מהקפיטריה היה העובדה שמשה הקרין סרטים באודיטוריום בכל יום רביעי בשעה רבע לשש. הם הוקרנו על-ידו עצמו ממקרן שהוצב כמו מקלע בראש איזור הכסאות, לכיוון הקיר שמתחת לחלון הגדול – והאלכסוני – אם אני זוכר טוב, שהזכרתי קודם מהמסדרון של הקפיטריה. משה כנראה זכה כמובן במיכרז ממשלתי מסודר לאספקת כל "המזון והתרבות" לבית הספר רנה-קסין, ותודות לכך אני חייב לו הרבה מבחינת ההיכרות עם עולם הקולנוע.
שילמנו סכום סמלי, והתכנסנו בכל שבוע כמה עשרות בנים כדי לצפות בסרטי ג'יימס בונד – כמובן עם רוג'ר מור שהוא הג'יימס בונד היחידי מבחינתי, וסרטים כמו "אווזי הפרא", ו"הנשרים פשטו עם שחר", ו"גשר אחד רחוק מדי". אבל בעיקר ג'יימס בונד. ולי מרווין, עם השיער הלבן. יכול להיות שהייתה גם הקרנה חוזרת בימי חמישי, אבל בכל מקרה לא היו בנות בכל ההקרנות האלה. שוב, תסלחו לי אם אני משמיט דברים, אבל אני זוכר בוודאות שאני הייתי שם, ורועי היימברג, שהוא היום רופא ופגשתי אותו באיכילוב אחרי תאונת אופניים, וכנראה שלמה כהן, ודודו ישראלי, ורובי, ואייל, ורן וסנדי. לא יודע בוודאות. הולך לשים את "המרגלת שאהבה אותי" או את "לעיניך בלבד" או את "מונרייקר", לא יודע. לכבוד משה מהקפיטריה.