היום הרגשתי צורך עז לשמוע את Nursery Cryme ואת Foxtrot של ג'נסיס עם פיטר גבריאל כזמר, ופיל קולינס כמתופף וקולי ברקע, וסטיב האקט בגיטרה שמיימית, ומייק ראתרפורד מלהטט על הבס וטוני בנקס מוציא מהקלידים והמלוטרון שלו צלילים שטרם נשמעו. אני לא אזכיר את כל תיחכומיות ומקסימויות ועוצמתיות המילים שכתב שם גבריאל בשנת 1971, אבל חייב להזכיר למשל את אחד מהם שהזדהיתי איתו איזה כמה עשרות שנים, מתוך The Musical Box: "את עומדת שם עם ההבעה המאובנת שלך, מטילה ספק בכל מה שיש לי להגיד, למה שלא תיגעי בי עכשיו-עכשיו-עכשיו-עכשיו". המילים האלו דיברו אז, בעידן של האהבות החד-צדדיות לנערות הבצפר, כששמעתי את הראשונים של ג'נסיס בספסלים בגבעת התחמושת, עם דודו ישראלי החבר הכי טוב שלי אז, עם הטייפ הגדול ושמונה הבטריות שקניתי בכספי הברמיצווה שעשיתי שנה באיחור.
וישבתי מאות שעות על ספסלים אז, רוב הזמן אורב לאילנה הבת של המורה להתעמלות שהייתה ברזילאית אמיתית והצדיקה את מוצאה בכל פעם שרק התחילה להזיז את עצמה בהצגות הריקוד שהיא הינדסה במסיבות הסיום השכבתיות של רנקסין. ואם היא רק הייתה מגיעה ומושיטה יד אז-אז-אז-אז, אז הכל היה נהדר. אבל כל התכסיסים המתוחכמים שלי לא הצליחו. פעם אחת שלחתי את הבנדודה הנאמן שלי אבירם עם המצלמה המקצועית שלו לחנות שהיא עבדה בה, ותיסרטתי את זה כך שהוא יגיד לה שהוא צלם של העיתון "כל העיר" שהתפרסם אז בירושלים, ויצלם אותה בשבילי. זה אכן הצליח, כלומר החלק הראשון במזימה. הוא ביצע את משימתו בשלמות מדהימה. אחרי איזה יומיים התקשרתי אליה הביתה ואמרתי לה שהבנדודה שלי הוא במקרה הצלם שצילם אותה, ושהוא נתן לי את התמונות המקוריות ושאם היא רוצה אותן אולי כדאי שהיא תקפוץ אליי הביתה, הרי אנחנו ממש באותה השכונה. והיא הסכימה, וחיכיתי לה והיא לא באה.
אז היום הגעתי הביתה ושמתי את שני הדיסקים באתר Grooveshark, שכמו הטייפ של "שארפ" אז, הוא שינה לי במילניום הזה את החיים כשפרס בפניי בלחיצת כפתור כל שיר וכל תקליט שיצא איפעם. פתאום יש לי שוב את אותן מאות קסטות ואותם מאות התקליטים שכבר מכרתי ב-1,000 שקל לאחד שהגיע וגרף אותם איתו ובטח עשה עליהם קופה רצינית. אז לחצתי על shuffle כדי שהגרובשארק יעשה לי מיקס חלומי של השירים. והנה גבריאל שר על איש בריטי אחד שירד מהפסים ונעמד על אדן החלון ורוצה לקפוץ, ומביאים להתקהלות הזאת את אמא'שלו שאומרת לו: "רד משם הרולד, אם אבא'שלך היה חי הוא היה מאוד מאוד נרגז מזה, ויש כאן איש מהבי.בי.סי, והחולצה שלך בכלל מלוכלכת".
אני אוהב ספסלים. אפפעם לא הייתי צריך הרבה חוץ מספסל ציבורי, ששייך לי ולו לשעה/ערב/לילה. ספסל/דרגש עץ בתחנת אוטובוס קו 25 במעלות דפנה בערבי שישי בקור מקפיא בירושלים, רק כדי לראות את זאת שרציתי-אבל-היא-לא-באה-בסוף כשהיא הולכת לחברה הכי טובה שלה, ואני מעשן בשמונים אחוז החשיכה סיגריות "ווינסטון", שהכרתי-איך-לא, משיר אחר של ג'נסיס; או הספסל הקבוע שלי בפארק הירקון, מגיע אליו עם האופניים בסוף יום העבודה בעיתון, בירה קטנה ביד אחת, סיגר קטן ביד השנייה, יושב מול העיקול בנחל שממש קרוב לקצה שבו הוא מתחבר עם הימתיכון; או ספסל מתכת מלא רגש ברחוב יפו בירושלים עם האהובה שלי דהיום, מול בניינים בני מאה וחמישים שנה מאבן ירושלמית ורכבת שלפתע מתקרבת וחולפת, תלושה מהתפאורה אך ממש שייכת; וספסל בעיר שאנחנו גרים בה עכשיו, שאני יושב עליו ונערתי מתרחקת וחוצה את הכביש וכאילו בטעות מרימה את השמלה ומראה לי את התחתונים.
אני חושב שפעם אפילו ישנתי על ספסל. זה היה כשהייתי בערך בן 17, עם רובי המבורגר שהיה החבר הכי טוב שלי אחרי דודו. זה היה אחרי שהיינו בערב רוק כבד שערך אפי שפריר מתקליטי "אלגרו" בקולנוע "דן" ברחוב הירקון בתל-אביב (בפעם אחרת, אני נזכר, הלכתי עם דודו לא רחוק משם לערב של סרטונים נדירים של ג'נסיס שערך יואב קוטנר בקולוסיאום בכיכר אתרים). אז אני ורובי יצאנו באחת בלילה איישם באמצע האייטיז כשעוד לא היה כלום שהיה קרוב ליוטיוב, מערב נדיר של סרטוני הופעות רוק כבד והופעה חיה של להקת ההבי-מטאל "רקוויאם", ולא היו אוטובוסים בחזרה לירושלים. אז הלכנו איזה מאה מטר בכיוון מערב ומצאנו ספסל או שניים ליד מלון שרתון בגינה ציבורית של פעם, מול הים. אני חושב שבדיעבד התברר לי שזאת היתה הגינה מהשיר גן השקמים. לפנות בוקר היה כבר קר מדי אז נכנסנו לאיזו כניסה של בניין עד שהשמש זרחה סופית. בבוקר הלכנו לחנות מכולת אמיתית של פעם וקנינו לארוחת בוקר לחמניה בוכרית אמיתית שהמוכר שם בתוכה גבינה מלוחה אמיתית של פעם ועם זה שתינו מיץ ענבים של גולדסן.
עברו שלושים שנה של ספסלים ציבוריים, ואף פעם לא רציתי רכוש חוץ מספסלים ציבוריים שאוכל לשבת עליהם. ומה כבר ביקשתי, להסתכל על אנשים והתרחשויות ונמלה עוברת וישבן חולף שאני מסתכל עליו רק לשם השוואה עם זה המושלם שנמצא בחיי. למה כבר שאפתי, רק לשבת בנוחות רגל ימין על רגל שמאל ולעשן. בהתחלה זה היה "ווינסטון" שהכירו לי ג'נסיס, ואז "ז'יטאן" שהכיר לי אבירם, ואחר-כך "מונטה קרלו" שהיה חיקוי ישראלי קצר מועד די טוב לצרפתייה הזאת, ועכשיו הסיגרים שאני מעשן כבר 15 שנה. כי אז וגם היום ספסל ציבורי יקבל אותי בכל שעה, בשקט, במגע מוכר של עץ, לא ישאל שאלות, לא יצרום לי את האוזניים בצרחות, מקסימום יחרוק כשאתיישב עליו. אני חושב שמחר אקנה איזו לחמניה מהונדסת של ימינו, ואשים בה גבינה בולגרית יומרנית עכשווית של גד או מחלבה נחשבת אחרת, ואשתה עם זה מיץ פריגת בטעם ענבים של ימינו, כי כבר אין גולדסן, ואמצא לי ספסל של שנות האלפיים שאתיישב עליו ואוכל את זה לזכר הימים ההם. אולי גם אישן עליו.
