ספתא דינה. רחוב יוסף קארו 6 (אם אני לא טועה, לגבי המספר) שכונת בית ישראל ליד הבוכרים, ירושלים. כל הנכדים ידעו להגיע בעל פה, גם בלי לדעת בדיוק איזה מספר הבית. או מלמטה ברחוב, או מלמעלה בירידה. כולם היו שם אלפי פעמים. אלה שגרו קרוב, כמוני, היו יכולים ללכת את כל הירידה של מעלות דפנה, דרך בית פומרנץ ישר לספתא, עדיף לדלג דרך הגדר למען קיצור דרך, ואז ספתא היה אומרת לי "עוד פעם באת ממִגָּ-דֵ-ר?".

או שהם היו יכולים לנסוע בקו 4 עד שוק הבוכרים, לרדת, לקנות פיתה אש תנור אצל ההוא מהמאפייה עם הגב הכפוף והעין החצי עצומה, ולהביא לבית של ספתא. אפשר היה לקנות פלאפל מפלאפל שלמה. זה היה אחד מהמאכלים היחידיים שהיא לא בישלה בעצמה אבל היתה מוכנה לאכול.

הילדים של דוד מנשה היו מגיעים בהליכה בקו ישר מהבית, או במשאית של מנשה בתא האחורי, איפה שהתבניות של הביצים היו. המשאית עם הריח המיוחד שאף פעם לא היה נעלם. התא הזה, שלא פעם נסענו בתוכו לחתונות מחוץ לעיר, אפילו מירושלים לחיפה! בטוח היום כבר יש להם מכוניות. גם הילדים של חיה היו יורדים מהאוטובוס שבא מרמות בתחנה ליד הבוכרים. אני חושב.

לפני שנגיע לאוכל, שהיה הדבר העיקרי אצל ספתא (זה כולם יודעים) נדבר קצת על הבית עצמו. אז ככה – זה בית מלא חורים מכדורים. ממלחמת ששת הימים. התיבת דואר נמצאת בכלל בכניסה שלמעלה. לרוב מוצאים שם חשבון טלפון, או חשבון חשמל, או איזה מכתב מביטוח לאומי. ספתא עבדה שם בניקיון, ברחוב שמעון בן-שטח, וכשיצאה לפנסיה היא קיבלה עט פרקר כסוף אפור. עם סמל של ביטוח לאומי מוטבע עליו. מתוך 30 הנכדים, אני קיבלתי אותו.

הירידה לבית זה דרך מדרגות תלולות ועקומות כאלה, שספתא נלחמה איתן כל פעם. היתה יורדת על הצד, לאט לאט, בזהירות, נתמכת במעקה הברזל. רק בשנים האחרונות הואילו לתקן את המדרגות. בתחתית המדרגות, מצד שמאל, היתה כניסה למחסן, שהיה בעצם חלק מהבית. אני חושב שהדוד אמנון גר שם איזה תקופה. בהתחלה רק לעיתים רחוקות הדלת הזאת היתה בשימוש. אחר כך היא היתה פעילה יותר כשמשה, הבן של מנשה, גר עם אשתו בחדר שהיה פעם המחסן, ושהיה לו קרוב לתקרה חלון זעיר לכיוון הרחוב שלמעלה.

הגעת לספתא וירדת מהרחוב. במדרגה השנייה או השלישית מהסוף – אם הסתכלת שמאלה לתוך החלון שלפניו היתה רשת, כאילו סורג, יכולת כבר לראות את ספתא יושבת על הספה, או בכסא שליד השולחן במסדרון. לרוב מעשנת. אני זוכר אותה מעשנת סיגריות "אל על". שנים, שנים, שנים. כשהפסיקו לייצר אותן, היא עברה אולי לסיגריות "אסקוט", ואז לעשן טיים. עישנה קופסה ליום, משהו כזה. עישון הוא כידוע לא טוב לבריאות, אבל לך תגיד למישהי בת 80 שזה לא בריא…

ממול למדרגות, הגינה העיקרית. מימין, בתקופות השיא, היו עציצים בתוך קופסאות פח ישנות, בצבא אפור-תכלת-בהיר. כל מיני ריחניים כמו יסמין, לואיזה, לא יודע בדיוק. לידם היתה גדר, שהפרידה בין השטח של ספתא לבית של התימנים עם העץ אתרוגים. עזבו אותכם אתרוגים, לספתא שלנו היה רימונים. עצים ענקיים. פוריים בכל שנה לקראת התקופה הזאת "ראש השנה". רימונים מה זה טעימים. היום כבר לא עושים רימונים כאלה. היו רימונים משני סוגים – עם גרגירים אדומים קצת יותר חמוצים, ורימונים עם גרגירים יותר ורודים כאלה, מתוקים מאוד, אם אני זוכר נכון.

הגינה הזאת היתה דבר מפואר. עציצים, צמחים, פרחים, שתילים, רימונים. לא היה לנכד כבוד יותר גדול מאשר להשקות את הגינה. אם זכית – זכית בגדול. אם במיקרה הגיע איזה נכד לפניך וכבר השקה, לא היתה לך אכזבה יותר גדולה מזאת. היית מנסה לשכנע את ספתא שתיתן לך להשקות בכל זאת. לפעמים היתה מוותרת, אבל הייתה אומרת "לא הרבה מים".

הצינור הירוק-חום העבה מתחבר לברז, המים יוצאים, אתה מציף כל עציץ – הולך מההתחלה מחוץ לגינה ועד לאחרון שבסוף הגינה – כולל העץ רימונים. אפשר היה גם "לשטוף את החצר". היו בה מרצפות גדולות כאלה, שאוהבות להירטב, להישטף ולהבריק, ולא היה טעם לחשוש מהצפה – המים היו מתגלגלים ישר דרך מסלול כזה לתוך החור של הביוב. לפעמים הוא היה נסתם..

אם היית משפריץ מים רחוק, היית פוגע בקיר הצדדי של המחסן. המחסן הזה היה אחד מהדברים המסתוריים ביותר שיכולת לפגוש כילד. תמיד הוא היה סגור, היה מנעול, היו לוחות עץ מכל הכיוונים, אטומים, וגם אם הצלחת להציץ מביניהם, לא היית רואה כלום בגלל החושך. אני עליתי כמה פעמים על הגג של המחסן. אני מוכן להישבע שפעם ראיתי במחסן תרנגולות או ברווזים…

היתה לספתא גם חצר גדולה בהמשך, מול המחסן. פעם היו שם הרבה צמחים מסביב, אחר כך מעט. פעם היה שם עץ במרכז, אחר כך חתכו אותו באמצע. אני מוכן להישבע שפעם עשו בחצר הזאת חתונה! כן, אני נזכר. חתונה! לא זוכר של מי. רגע, אולי זה היה בר-מצווה…

ומה היה בקצה הגינה מצד שמאל, צמוד לגדר המחוספסת (ה-ג-ד-ר)? זאת שאלה רטורית, כי כולם יודעים שהיתה שם הגינה של הנענע. נענע בריאה, ירוקה, טעימה כמו ארוחה. מוכנה להקריב את עצמה כדי להיכנס לתה-עם-נענע של ספתא. לא שקית מוכנה "נענע" של ויסוצקי. תה עם נענע.

בצד המערבי של החצר היו כמה חדרים אטומים כאלה, שבמשך כמה מאות שנים היו נעולים במנעולים, והיה בהם מיליוני דברים שכילד היית מת לדעת מה הם. אני דמיינתי שיש שם סליקים של נשק ממלחמת העצמאות או משהו. אחרי הרבה שנים פתחו את החדרים האלה ובאו לגור שם דיירים. לא נראה לי שהיה שם איזה אוצר. הלך המיתוס.

הבניין עצמו, שהבית של ספתא הוא במפלס התחתון שלו, הוא דבר ענקי. חלק קדמי מסודר יותר וארוך איזה 50 מטר, וחלק אחורי, שאפשר לראות מהחצר של ספתא ולמעלה. בניין אחד מהמכוערים שאפשר למצוא. אחד מהיפים גם. העץ הענקי שממול לחצר הוא גם בגובה 50 מטר לפחות. אולי פעם היו לו עלים. לא בתקופה של רוב הנכדים. היתה שם ציפור מנקרת, שעשתה חורים בעץ שמלאו לו מיליון שנה, ועשתה רעש לא מפריע. נחמד כזה.

החצר היתה חצר ירושלמית קלאסית. כזאת שהשכנים יכולים להיפגש בה בדרך לכאן ולשם. תמיד גרו מול ספתא שכנים. לרוב זה היתה משפחה עם איזה שניים-שלושה ילדים קטנים. לרוב היו לספתא קשרים טובים עם השכנים המתחלפים האלה, אולי פעם אחת הגיעו שכנים לא ממש נחמדים. יכול להיות.

עוד לפני הכניסה הביתה היו השירותים והמקלחת. דלת עץ עבה או חלולה, שצבעו אותה כמה פעמים, מצד שמאל האסלה מהפלסטיק, ממול לכניסה בגלריה איזה מן דוד חימום, בקיר מימין הברזים. חושבני שהנייר טואלט היה בהתחלה בכלל דפים נפרדים כאלה, אחד אחד, לא בגליל כמו בימינו. הרצפה של המקלחת היתה ממרצפות לא אחידות.

היה גם חלון, ותמיד כשהמקלחת היתה בשימוש, ספתא הכניסה מערוך (!!!) בין הדלת של החלון לקיר, יעני שלא יוכלו לפתוח אבל שתהיה לה ראות החוצה, למקרה שמישהו מגיע. אם אני לא טועה, לפעמים היו משמרות בחצר כשהמקלחת היתה בשימוש.        

הבית של ספתא. מה זה? כוך? חדר וחצי? שניים? שלושה חדרים? מי יודע. בכל מקרה, שם ספתא גידלה איזה שמונה ילדים. צד אחד קירות שהם חלונות עם הרשת ודלת ברזל עם רשת. דלת לא אטומה בכלל, וגם בחורף הירושלמי הקר והקטלני כל מה שהפריד בין הבית לעולם היה וילון. והיו קירות מחוספסים בתוך הבית, עם אבנים בולטות כאילו זה קיר חיצוני בכלל. ובצד ימין של הדלת, מאחורי וילון (ספתא היתה דלוקה על וילונות…) היתה הכוס החלבית. וכפית חלבית. ומזלגות חלביים. גם קופסה עם סוכר אולי. ומטחנת התבלינים.

ספתא היתה דתייה אדוקה, לא היה לך סיכוי לאכול אצלה בשר אחרי חלב או להיפך או לערבב מזלג חלבי עם כף בשרית. תשכח מזה. היה שולחן ארוך כזה בכניסה. ספתא ישבה שם לרוב בבוקר או ישבה שם לעשן. שרפרף או שניים קטנים מתחת. הדרך לחדר שינה היתה דרך מדרגה גבוהה, יותר גבוהה קצת מהמדרגה שדרך ה"סלון". הרכיבו לספתא ידית על הקיר בצד, שתוכל להישען. אחר כך כבר הורידו את הרצפה בכל הבית לאותו גובה. אבל זה כבר לא היה בתקופה שלי. בפינה מול הידית היתה תלוייה מגבת.

החדר ותוך הבית כולו – כוך כוך. ארון חום מלא מלא מלא בגדים של ספתא. שמלות שנראו כמו מתקופת השלטון העותומני בארץ ישראל, אבל התאימו לספתא מאוד. והיו לה שמלות לימי חול ושמלות אלגנטיות יותר לאירועים כמו בר מצוות, בת מצוות, חתונות או בריתות (אז לא היו אירועים מקבילים להולדת תינוקת…).

היו גם סוודרים עם כפתורים שספתא סרגה בעצמה, סדינים מקופלים, שמיכות. על הארון היו כל מיני מכשירי חשמל, מיקסרים, טוסטרים או בלנדרים, שנשמרו בשביל מי יודע מי. לרוב יכולת למצוא בחדר גם מקרר "רזרבי", חדש יותר מהמקרר של ספתא. ובסוף החדר, בסוף העולם ימינה, ארון-כוך, שכל מי שהבין אפילו קצת בממתקים ידע למצוא אותו. כל ממתק שהיה בהמשך מוצא את דרכו לצנצנות הממתקים באיזור הפתוח לקהל – היה אפשר למצוא קודם כל שם.

הסלון היה החדר המרכזי של ספתא. נו, "סלון". היתה ספה צרה כזאת, שספתא הצליחה לשכב עליה בלי בעיות למרות שהיא היתה צרה יותר ממנה. ספה קשה, מזרון דק, עם מסגרת עץ ומשענות עץ. על הספה היה אפשר למצוא תמיד איזה סריגה מותחלת. לרוב "פלובר" בצבעי כחול-לב כמו דגל, או אולי סוודר בשביל עצמה, או מה שהיה מכונה "שאל". היא היתה סורגת גם כפפות. כפפות עם מקום רק לאגודל ולארבע אצבעות ביחד, ששתיהן היו מחוברות בחוט… איך זה עבד, אני לא זוכר. לובשים את זה מתוך המעיל, מחוץ למעיל, בתוך השרוולים? שכחתי לשאול.

השולחן הסלוני היה מעץ, אבל עם רגלי מתכת דקות. שולחן אישי, קטן כזה, בחג המכונה פסח הופיע שולחן ענק שהיה בו מקום לשמונים-תשעים איש. בפינת השולחן השגרתי היה מונח תמיד הטרנזיסטור האלמותי. הוא נראה כמו קופסה שחורה של מטוס, עם סקאלה שבה מעט התחנות שהיו אז בישראל. גולת הכותרת שלו היתה ללא ספק הציפוי החום-שחור מפלסטיק, שאמור אולי לשמור על הטרנזיסטור מהתיישנות. היתה גם ידית פלסטיק לנשיאה. אפשר להשמיץ אותו עד מחר, אבל הטרנזיסטור שרד עשורים. יותר מכל מערכת סטריאו חדשה. אולי זה בזכות הבטרייה הענקית שהיתה מחוברת מאחוריו, שהיתה מספיקה להתניע מעבורת חלל.

ספתא היתה אומנם דתית, אבל "מתקדמת", נאורה. היתה לה טלוויזיה. עד היום לא עמדתי על יחסי הגומלין שבין הטלוויזיה לשכנים היותר דוסים, אבל נראה לי שתמיד הווילון בסלון היה סגור כשהטלוויזיה היתה דלוקה. את הווילון היא היתה סוגרת עם מקל, שהיה עוזר לה להגיע לצד העליון. אינטיליגנציה.

בהתחלה היתה טלוויזה בשחור לבן, כזאת שהיתה צריכה בערך דקה להידלק, עם פס לבן צר שהתגלה לרוחב המסך בהתחלה, ורק אחר כך הגיעה התמונה. בשלבים. לרוב עם שלג, כי האנטנה לא היתה על הגג אלא על המקלט עצמו.

מה ספתא היתה רואה? בהתחלה היה כידוע רק ערוץ אחד, והיא היתה צופה בכל מה ששודר, במיוחד חידושים והמצאות, תוכנית הבישול בערבית ("מילח, פילפיל…) וכמובן ערב חדש ומבט. אחר כך היא שודרגה לטלוויזיה צבעונית. בערוב הימים היא כבר עברה לצפות גם בתוכניות הילדים ששודרו אחר-הצהריים. בשלב הזה היא כבר לא היתה מחזיקה עד מבט ששודר בתשע. אבל אף פעם לא עבר יום בלי שהיא תשמע חדשות. רשת ב' כמובן. כשבאתי אליה בחופש הגדול לא היתה לה שום בעייה שאשים את התוכנית "שלושים בצל" ברשת גימל. הקרבה מובנת מאליה.

לא נדלג על פינת הטלפון, שהיתה כוך כזה בין הסלון לחדר השינה, והטלפון היה בצבע אפור עם חוגה. כשהוא צילצל היית צריך לקום אליו. אבל אל דאגה – פעם אנשים היו מחכים לפחות עשרה צילצולים לפני שהם ניתקו. בשלב מתקדם יותר אני חושב שהיא כבר קיבלה עוד מכשיר, שהונח על מדף ליד מיטת הסוכנות עם הקפיצים שעליה היא היתה ישנה. או שאולי זה היה אותו המכשיר אבל עם חוט ארוך. המספר היה 246048. זוכר עד היום.

היתה עוד מיטת סוכנות בסוף החדר, עם מלא מזרונים וריפודים. היה לוח שנה מביטוח ציון, עם דף שבועי וכל העידכונים על החגים ו"פרשות השבוע". אולי אפילו לוח עם עמוד לכל יום, ובדיחות קרש בכל דף. עוד אחת מגולות הכותרת של הבית, במיוחד מבחינת הנכדים, היה הארון/ויטרינה שמול הספה ומאחורי הטלוויזיה. למה? כי שם היו הממתקים. היו עליו דרך קבע צנצנת עגלגלה עם מכסה, שבה סוכריות טופי מעורבבות עם סוכריות-נמסות-בפה כאלה בצבע לבן או צהוב; עוד איזה כלי עם קוביות סוכר, וכמובן "סוכר נאבאד". לא יודע מה זה הסוכר הזה, איך הוא נוצר ולמה היה צריך את זה.. מאחורי הדלתות שמתחת היה עוד מאגר של סוכר בקוביות. 

היה על הכוננית הזאת אוסף תמונות של הנכדים. ניצבים במתקנים לתמונות או סתם מחוברים במהדק לקרטונים. לא, לא כל הנכדים, רק "נבחרים". נראה לי שפשוט לא היה מקום, או שהיתה לה רשימת מועדפים, או שהיו כאלה שלא הצטלמו. לא זוכר שראיתי תמונות של הילדים של מרים, מקסימום שמשון, אבל בטוח שראיתי את עצמי, את שרונה, תומר, מעיין, אמיר, אבישי, יוסי ומשה ואהרון של מנשה, יוסי ושחר של אפרים, אולי גם אבירם.

את הכוננית הזאת חתם ארוך סגור מצד שמאל, שאפשר לקרוא לו ארון המשקאות, ובו היה עראק שצפו בו כל מיני חתיכות של פירות שהשביחו את הטעם, ואולי גם איזה בקבוק "שטוק 84"… ברור שגם יין אדום לקידוש, שלא היה נשאר בבקבוק המקורי אלא מועבר לבקבוק זכוכית שקוף יצירתי, עם תחתית רחבה וצוואר גבוה.

ספתא היתה עושה שוק פעם בשבוע. עולה בעלייה, פונה שמאלה, מגיעה לסיבוב שבו היתה חנות של פתיליות ודיגי-צ'ויאן – מחבתות מתכת שחורה, ונכנסת לרחוב הראשי של שוק הבוכרים. פואד והאחים הדומים שלו, הסנדלריה של אחיה מאיר, דגים חיים שהיו מגיעים לבית אשכרה חיים רק המומים מהמכות של המוכר, ואיטליז. היתה חוזרת עם שני סלי פלסטיק כבדים, מפוצצים ומלאים בכל טוב.

ביום-יום היא היתה קונה דברים במכולת של הבל. נו, "מכולת". כוך קטן ששתי מדרגות מפרידות בינו ובין הרחוב. אולי קטן, אבל היה שם הכל ותמיד! גם הבל ואשתו, שהיו נחמדים יחסית אם אני זוכר טוב, היו שם תמיד. זאת היתה מכולת עם ריח של מכולת. ריח שאי אפשר למצוא היום בסופר. לרוב היינו קונים שם לחם לבן כדי לאכול עם גבינה לבנה שמנשה היה מביא בימי חול, או עם חמאה תנובה, או עם אחלה חביתה שטוגנה בנדיבות בשמן – ועגבניה. בימי שישי קנינו חלות צמה קטנות בשביל לאכול עם הטחינה, הסלט האדום, החילבה והדג בקלה המטוגן. במטבח היה ארון קטן שבו ספתא שמה את הביצים. לא במקרר. הוא היה מתחת לחלון הענקי הצופה לחצר. מעברו השני של החלון היה הכיור החיצוני, שם ספתא ציחצחה שיניים במים קפואים. מברשת השיניים הייתה דחוסה לה בין צינור חיצוני לקיר הטיח העדין.

כשבאת לספתר היתה המון סבלנות. יכולת לדבר איתה על כל נושא בעולם. היא למדה הכל על העולם ואקטואליה מהעיתון "שער למתחיל", אותו קראה ועשתה לו מנוי אחרי שלמדה לקרוא בגיל מאוחר יחסית. גם אני למדתי ממנו הכל. וממנה.