עיניים נוגעת בגוף. גוף נוגע בנשמה. עיניים אליה, אין לה את כל הלילה. אור שיכול לסנוור אפילו עיוורים – לה הוא עושה טוב. העור שלה נראה עכשיו חדש, חלק. פגמים נעלמים. היא מבריקה, מבליחה. נמצאת כדי להישאר. רק נדמה שהיא עולה ויורדת מהבמה בכל לילה. היא תמיד כאן. גם כשהיא לא. תמיד הרבה יותר גבוה מהצופים שלה, אפילו אם הפודיום הוא רק מזרון, רק נימה מוגבהת קלות. אפילו אם הוא ירכיים רכות וכל-כך חמות של רגליים ארוכות. יש לה יתרון כי תמיד הם אלה שמגיעים כדי לראות אותה. והיא תמיד נמצאת כאן, או שם, ועוד פעם כאן. נעה מקצה לקצה, מקוטב צפוני לקוטב הדרומי, ותמיד אלה אותן העיניים, האישונים, העפעפיים, הסומק בלחיים, הפה הפעור, שנפגשים. שלהם ושלה.
משחזרת איך בחרה בדרך שלה. ידעה שלא תעבוד תחת איום של מספרים או תיאלץ לנוע מזמן נקוב אחד לשני. בכלל אין לה שעון. מה שבאמצע בין שתי נקודות זמן או מקום זה מה שחשוב לה. תמיד אהבה שמסתכלים עליה, גם כשהיתה מצונפת לה כל הלילה בפינה של איזו מיטה גדולה שהיא נקלעה אליה בטעות מכוונת. אהבה להיות במקומות חדשים ולא להיות. התמכרה לומר דברים ישר לאוזן בלי להתחייב. לא יתפסו אותה במילה כי אלה בכלל לא המילים שלה. רק המנגינה. ואפילו מי שכתב את המילים והלחן לא יוכל לזהות את הילדים שלו. כי היא עשתה להם שמירה עם שינויים ועכשיו הם בכלל לא נראים ונקראים ונשמעים אותו דבר. כי כשהיא לקחה אותם והחדירה אותם לעצמה והבשילה אותם וירתה אותם החוצה הם היו כבר לגמרי שונים. טוטאלי שלה.
אלה אותן המילים אבל הן נשמעות שונות בכל פעם. המשפט הבא ייאמר לפי התגובה שהיתה למשפט שנגמר. השם שלה כתוב בגיר לבן בפינה השמאלית של לוח. מתייחסת באדישות גם לזה שמתנוסס בחוץ. אוהבת קהל קטן. כזה שיסכם את כל מה שראו עיניו ושמעו אוזניו ופרחה נשמתו רק במילה אחת. קהל שאין סיכוי לשמוע ממנו ביקורת מנומקת. מה הם בכלל מבינים. הם מבינים הכל. הם חושבים שהיא מופיעה בפניהם אבל הם מופיעים בפניה. גם להם יש תפקיד והם נמצאים בדיוק במקום שבו רצתה שהם יהיו. יושבים על מזרון דק על הרצפה. שכובים על מזרון עבה ורחב מהרגיל בחדר שלה. אדרנלין זה מילה קטנה. היא מדברת כאן על משהו שיורד לרמת הגנים. היא שם והם נכנסים. אם היתה רוצה היתה יכולה שקהל גדול יהיה שם ורק אז היא תיכנס.
כבר לא חשוב לה מי יפשיט ומי יתפשט. גילתה את ההנאה בלהוריד לאט לאט מול העיניים של מישהו אחר. התלבושת אותה תלבושת, אבל בכל יום היא מרגישה בה אחרת. כמעט עירומה מלמטה. לפעמים עירומה לגמרי. לפעמים הרגליים החלקות שלה מקופלות מאחוריה כל-כך יפה, אירוטי במיקרה ובטבעיות. לא ידעה. היתה צריכה מישהו עם עיניים שהיא כל-כך אוהבת שיגלה לה את זה. הצמיד שעל הקרסול שלה נמצא תמיד באותה התנוחה, מסתתר קצת מאחורי הרגל השנייה שאין עליה כלום. היא מרגישה בדיוק כמו שהיא מצטיירת באישונים שנעוצים בה. מתחילה להופיע והרבה נוטף. זה מתחיל בלחלוחית קלה, אגלי זיעה קטנה על המצח שעברו לשם מהשפתיים שהתייבשו. היא זוהרת. היא מפיצה צלילים וריחות. מוכנה להישבע שמתחילות תזוזות באנטומיה שלה.
המכה הראשונה של ההתרגשות מגיעה בשבריר השנייה ששבריר המבט הראשון פוגע בה. הנה השחקנית. מה היא לובשת. מה מחובר אליה. היא מוכנה לשלוף ולנפנף ולהתריס ולאיים עם זה. עיניים מזינות אותה והיא רעבה למבטים רעבים וסקרנים. למגע בלי נגיעה. פה פעור, סנטר מורם מעלה בסקרנות, עיניים מצומצמות, מנסות להתמקד ולהבין אותה, עורף שנמצא בזווית שתאפשר לספוג לתוך הכתפיים את ההנחתות שלה. והיא מנחיתה, והיא משדרת, והיא מעבירה, והיא מזינה, והיא מכאיבה, ומענגת, ומפחידה, ומלטפת, ומאיימת, ונותנת ולוקחת, וממלאת ומחסירה פעימות, ומתמסרת ולוקחת בחזרה, מספרת אמת ומתחרטת, הולכת קדימה ולפעמים אחורה, ומכאיבה עוד פעם ומענגת ומסקרנת. רוצה לראות חיוך, פליאה, צעקה. התמכרה להם.
ובכל פעם היא משאירה תמונה אחרת צרובה בקרניות. זאת שהם יקחו איתם הביתה. זאת שיראו בצד הפנימי של העפעפיים כשהעיניים ייעצמו. זאת שיחלמו עליה. הסיפוק הכי גדול שהיא מכירה זה מבט שמוסב ממנה הצידה כי התענוג כואב מדי. כשהיא תשמע מילים שבכלל לא נאמרות. הברות שמוחנקות בכוח. פעם היא זקופה כמו המחוגים בחצות היום, פעם היא פתוחה ופעורה, פעם היא הפוכה ופרושה עם האצבעות שלה קמוצות ואז פתוחות לרווחה כדי לפזר את העונג, פעם היא מנוענעת כשהיא נעוצה, ואז הופכים אותה והיא מטולטלת מצד אחר. ממשיכה לתת לעצמה להיות איתו.
אוהבת לגלות פתאום שהיא נמצאת בהופעה שהתחילה שלה, אבל הפכה למשהו אחר. שהיא הפכה לניצבת בהופעה של מישהו אחר. והיא תאחז אותו בלי ידיים, והיא תביט ישר לעיניים במבט לא מוותר, והיא תרצה שהמבטים הלא סלחניים והכל-כך סלחניים ייפגשו כמו שהבשר נפגש. כמו שאצבע עם קצה אדום נפגשה עם שפתיים אדומות מעצמן. כמו ששפתיים קפוצות נצמדו לבשר חשוף, ושיחררו. תטריפי אותי עכשיו. אבל אני מטריפה אותך. הלב פועם בקצב ובעוצמה שמזיזים את הבשר המכסה את החזה. כי מהבמה הזאת היא לא יורדת. והיא מתמלאת מהתגובות אליה. מתמלאת בחומר הטוב שחלומות עשויים ממנו. שהחיים עשויים ממנו. עיניים אליה. אין לה את כל הלילה. בעצם יש לנו.
