זמיר התיישב ואנחה חרישית נפלטה מגרונו כשנע בעדינות לקצה המיטה כדי לא להעיר את האשה היפה שישנה שם. כשנכנסו ביחד לדירה הקטנה ששייכת לה בגבול שבין שתי ערים שבהן לא גר השעה היתה שתיים, שלוש בלילה. והוא בדרך כלל לא זוכר הרבה מהדברים שנאמרים בשעות האלה. זאת לא הפעם הראשונה שהוא מצא את עצמו בבתים לא שלו, שמהם היה צריך לחפש את הדרך בחזרה לחייו. היפה שלצידה בילה את הלילה התנועעה בקלילות בתוך סדיני הכותנה שלה, וזמיר נזכר שהיא יודעת לזוז ממש טוב גם כשהיא ערה. זכרון ליל אמש, שהתחיל רק לפני כמה שעות, הציף אותו לרגע ברגש חמים והוא הרגיש תזוזות קלות באנטומיה.
היא לא התעוררה אלא רק השמיעה אנחה קטנה והתמתחה התמתחות ארוכה שאופיינית לשינה העמוקה של השעה האחרונה שלפני היקיצה. לא. אין כל צורך להעיר אותה. היא ישנה, והוא נזכר שלפעמים נהג להעמיד פנים של ישן כדי לא לדבר בדקות האחרונות לפני שאיש אישה פונים לדרכם. ישוב על הקצה הוא שולח יד למכנסיו המונחים על הרצפה החומה אפורה בעלת המרצפות הגדולות, מתרומם באיטיות כדי לא לזעזע את הספינה, מכניס רגל אחת אחרי השנייה מזדקף ורוכס את הכפתורים. את החולצה הוא עוטה על עצמו בחרישיות, אבל לא סוגר את אבזם החגורה כדי לא להשמיע ולו רחש מתכתי קל שבקלים. את הנעליים השחורות והגבוהות הוא מחזיק בידו האחת כשהוא פוסע לכיוון הדלת תוך מבטים חטופים על הדירה המעוצבת.
יש לה טעם טוב ואיך לומר – יקר, לנערה היפה שהיה אורח לרגע בביתה ובגופה. יש לה מזרון קשה אבל הספה שעליה ישבו היתה דווקא רכה ועוטפת. בידו האחרת הוא פותח את הדלת ובדרך החוצה מלווים אותו זכרונות טובים מהדברים שהתרחשו שם. היה שם יין אדום. הרבה. היה שם עשן מכמה סוגים. הרבה מאוד. מבט אחרון אחורה והוא רואה את העירום של מוניק – לפתע נזכר שכך קראה לעצמה – מבצבץ ומפתה מתוך הסדין הדק שהסתבך בגוף שלה וכמו כפת אותה. מבט אחרון לפני שהוא מוצא את עצמו ברחוב. הדלת הזרה נסגרה מאחוריו ועכשיו כבר אין לו אפשרות לחזור פנימה. הוא שמח שהפעם לא הוריד את השעון כמו שהוא נוהג תמיד כשהוא נכנס למיטה ביחד עם מישהי. הוא בוודאי היה שוכח אותו אבל עכשיו הוא היה עליו, והוא הביט בו וניסה לגלות כמה זמן נשאר לו להגיע לחיים האמיתיים שלו בלי לנענע את העץ.
שבע בבוקר. סוף הקיץ והבקרים כבר צוננים משהו. מגיח החוצה מפתח הכניסה של הבניין הוא פוסע באיטיות ומנסה לתכנן את הדרך הקצרה ביותר לעיר הגדולה. האור בחוץ רך, כמו שהוא אוהב. תמיד אמר שהאור הכי טוב הוא שעה לאחר הזריחה ושעה לפני השקיעה. בעיר הזאת אין סיכוי, חשב לעצמו, למצוא איזה בית קפה קטן ומשכים קום עם כסאות קש קלועים בשני צבעים שיגיש לו אספרסו כפול או אפילו קצר ומאפה חמאה בלי שאלות. שאלות שאפילו הוא לא יודע לספק להן תשובות. והוא יודע שעוד מעט הוא יצטרך לספק כמה, ועדיף שיהיו טובות. בחייו היום הוא משתנה בכל ערב, והוא יודע היטב שבזמן כלשהו יהיה עליו להיגמל מזה. עכשיו הוא פוסע במהירות בהליכתו האופיינית והמיוחדת משהו ומסתכל על הבניינים החולפים בדרכו.
כל גוש הערים הזה דומה כל-כך, אמר לעצמו במחשבה. בניינים של שלוש או ארבע קומות שביניהם בית גבוה יותר הוא כבר חריג. ובתוך הבליל ההגמוני הזה שמתחיל מכאן, בקומה שנייה וחצי בבית אחד בעיר שלו, בחדר שינה שיש בו כמה תמונות ומיטה גדולה, מונחים עכשיו גוף ותלתלים ועיניים ואף נחמד ואצבעות יפות וקעקוע קטן ודהוי על שד אחד מבין שניים שהוא כל כך אוהב. מונחים, בטח ישנים. ומה בנאדם צריך בחיים חוץ מגוף אחד שאוהב אותו, זוג עיניים אחד שמביט בו בהערצה וראש אחד שמתעניין בו באמת. זה המשפט שכרך אותם יחד. זה והזכרונות הדומים להפחיד של שני אנשים שנולדו ובאו מאותה העיר. שבשניהם נגעו פעם אנשים שהם לא רצו שייגעו בהם. ושהיה מפץ גדול כשהם בסוף נגעו אחד שנייה. כשכל הזכרונות הרעים נעלמו.
לפני שנים שיכנע את עצמו שזה מה שהוא צריך. וזה מה שמצא. וזאת היפה שהיתה לו. והיא באה אליו אחרי שהיתה בודדה. ואליה הוא מנסה לחזור עכשיו נגד כל התנועה והשעה המתאחרת והולכת. אבל כל האהבה המתגבשת לא שינתה את זה שבכל יום סמוך לחצות הוא היה למישהו אחר לגמרי. עכשיו הוא מתכנן את סיפור השיבה הביתה שיציע ליפה שלו, שבכל הזמן שהם ביחד לא זכתה להירדם ולהתעורר איתו ולו פעם אחת. ואיך הוא ישוב וישכנע אותה עכשיו שהוא ההיפך מכל הגברים שהכירה בעבר. גבר אחר מאלה שפגעו בה. איש שמזדהה איתה. שמתקרב אליה עד שאי אפשר להתקרב יותר. וסוחט ממנה את הסודות הכי כמוסים ונוגע בה במקומות הכי כמוסים. ונהנה לראות אותה נהנית ורק בסוף נזכר שגם הוא שם.
ואיך ישכנע אותה שהוא עדיין האיש שהיא אמרה עליו שעד שהתנשקה איתו היא בכלל לא ידעה שהיא אוהבת להתנשק. שהוא זה שנהנתה להיחשף אליו בסיפורים ואחר-כך גם בגוף. נזכר בתקופה אחרת, שבה היו מדברים לתוך הלילות והבוקר, ובזמן הנמחק שבו היה כותב לה מכתבים כשהיתה מרוחקת ממנו לעיתים קרובות מדי ביבשות אחרות. איך ישב שם על הרצפה וקיווה שהיה לו משהו שהיא לבשה. שהיה לובש את זה אם היה הגעגוע היה מהדק את אחיזתו. שהוא מתגעגע למרק שלה וללחם שלה ולנגיעות של השפתיים שלה על כולו. ושאפילו שהוא מחזיק ביד את המילים שכתבה על עצמה ועליו ועל מה שהיא רוצה זה לא הוכחה שהיא חיה. ואיך הוא ישכנע אותה עכשיו שהוא סופרמן האמיתי ושהיא הקריפטונייט שלו. שום סיפור לא יעזור עכשיו אם הוא לא יגיד לה את המילים הכי טובות שלו וישתמש ממש טוב בקול המקרב והמשכנע והמתעניין שלו.
