בואו ואספר לכם על מגרש משחקים מיקרי אחד שנקלעתי אליו, בגינה ציבורית מיקרית בשכונה מיקרית אחת בבני-ברק. המוטו במקום הזה הוא ברור – תעשו כמה שיותר ילדים ותגדלו אותם בשכונה כמה שיותר מתפוררת ומוזנחת ומגעילה, בעיר כמה שיותר ענייה. הרחוב מלא בתים שהיו פעם ריבועים ומלבנים קונבנציונליים אבל סובלים עכשיו מגידולים ממאירים וגיבנות וחטוטרות בצורת תוספות בנייה בלתי חוקית ובלתי אסתטית בעליל. דמיינו מה היה עולה בגורלו של אזרח תמים יחסית בתל-אביב או מודיעין שהיה סוגר מרפסת בלי שיש לו אישור מקועקע על המצח מהעירייה.
כאן המדינה אינה שולטת וחוקי הבנייה שלה אינם בתוקף. והרי אין בעייה; משרד הפנים נמצא תמיד בידי מפלגת שחורים זו או אחרת. ושרק תנסה המדינה לגעת והממשלה נפלה, כמו שהדוסים הפילו את ממשלת רבין הראשונה כי שני מטוסי האף-15 הראשונים של צה"ל נחתו בארץ חמש דקות אחרי כניסת השבת הזאת – לאחר שעשו את כל הדרך מאמריקה. ובאמת מה חשבו הטייסים הכופרים החילוניים לעצמם? לנחות על אדמת הקודש בערב שבת? שיחוגו להם הטפילים המשתמטים בשמי הארץ המובתחת עד שייגמר להם הדלק ואז יתרסקו לתוך אל-אקצא או משהו.
נחזור לענייננו; ברוך הבא לגינה הכי מוזנחת בארץ, בדלי בובות וחלקי רגליים וידיים וראשים מפלסטיק, נעליים, בקבוקים, שקיות שתייה כשרות למהדרין, עגלת סופר הפוכה עם הגלגלים למעלה, לשמיים, לאלוקים/ י"י/ יהווה שלהם. מתקני המשחקים גלמודים, השבילים נעלמו תחת הליכלוך והזוהמה ומחטי האורן. מיניבוס ישן, עלוב ומתקלף עובר בסימטה ומוריד את אחרוני הילדים.
שעת צהריים ואין אפילו ילד אחד בגינה או בחוץ. אני מכיר את התופעה מימינו אלה גם משכונת מעלות דפנה בירושלים שבה גדלתי, הנמצאת דקה ורבע מבית הספר רנה-קסין ושהדוסים השתלטו עליה; כשהייתי קטן והשכונה היתה נורמלית לא היתה שעת צהריים בלי עשרות ילדים משחקים כדורגל, סטנגה, מחבואים, תופסת, קלאס. היום השכונה היא עזובה אחת גדולה ונראה כי הילדים עזבו. שכונת רפאים. שלטי משיח. שלטים של ש"ס כמעט מכל המרפסות (שגם הן החלו להיסגר בצורה מגעילה וכמובן ללא אישורים).
בבני-ברק פחי הזבל מלאים עד גדותיהם, מזל שחלק מהחיתולים עם החרא נשמרו בצד כדי שייזרקו על שוטרים בהפגנה הקרובה. מרפסות תלויות באוויר נגד חוקי הכבידה הידועים לאייזיק ניוטון ולכל האנושות חוץ מאלה שגרים כאן, אופניים לגילאי שנתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה ותשע תלויות מחוץ לחלונות בקומות הבניינים. אמהות עם ילדים בגילאי שנתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה ותשע חולפות ברחוב. אין גברים כאן כי הם כולם מחרפים את נפשם ממש עכשיו באוהלה של תורה. רק זקן מעשן אחד נראה ברחוב ואני מוכן להישבע שנראה שהוא יושב לו ושואל את עצמו למה בילה את כל חייו כאן.
על המגלשה הצהובה בגינת השעשועים העזובה כתוב "צנעה" בגרפיטי שחור. חשבתי בהתחלה בתמימותי שאולי מתגוררת כאן קהילה של תימנים שעושים כבוד לבירת תימן, אבל פתאום הבנתי שהכוונה לצינעה. כלומר – ילדה חרדית: התלבשי בצינעה לפני שאת מגיעה לשחק בסולם, בצינור, בנדנדה ובמגלשה.
בקצה החומה האפורה התוחמת את גינת המשחקים יש פתח. חברתי מיה שהיתה בגינה בנסיבות מקצועיות קראה לי להתקרב. ממרחק חשבתי שמעבר לפתח הזה אמצא כרם, באר, שדה גפנים, בריכה רדודה. פסעתי אליו ומעבר לגדר שסביב גינת המשחקים היה בית קברות. אמיתי. אלפי מצבות, גבוהות וכשרות למהדרין, וכולם שם היו כמובן צדיקים. תחשבו לעצמכם איזה מסר נהדר, בריא, נורמלי, עובר כאן לילדים, שלמגרש המשחקים שלהם יש קיר משותף עם בית קברות שבו טמונות המון המון גופות. גן המשחקים הוא גשר צר מאוד, אבל במיקרה הזה יש גם לפחד מאוד.
חזרתי לגינה והייאוש החל להשתלט עליי. גינת שעשועים שאמורה לגלם את כל האופטימיות בעולמם של אנשים רכים בימים, צמודה לבית קברות שמגלם אתם יודעים בדיוק מה. כאב לי על המציאות העגומה הנמצאת במרחק יריקה מהערים השפויות יחסית, ועל ילדים שגורלם הדי עגום גזר עליהם לגדול במשפחה שבה ההורים בקושי זוכרים את השם שלך מבין 13 האחים והאחיות האחרים, ומלא זבל, וכמעט בלי צבעים, והרגשה של מחנה פליטים.
ואז, מבעד לחלון של אחד מהמטבחים בבניין שמשמאלי, הגיע לאפי ריח של עוגה שנאפתה באותה דקה. חזרתי למציאות. חיים כאן אנשים שאלה החיים שלהם, והם כנראה מאושרים בחיים האלה, כמו האושר של פרה כלואה במכלאה שלא ראתה מעולם אחו. והעוגה בטח טעימה להם נורא.
