זה מחייב עשן הגוף הזה והמילים שלך.עשן סמיך,אבל ממש.הנה אני קם,לוקח,ובדרך חזרה מחליט לכתוב את כל הסיפור הזה בלי רווחים.בלי רווחים אחרי סימני הפישוק.אני אשאף את העשן הסמיך ממש הזה,אבל אגלה שהטעם המוכר שלו התחלף בטעם הדם שלך.הדם שהעברת לי כאילו זכרת שפעם אמרתי שטעם הדם אינו זר לי.הנה מפרץ החיטוב המטריף הזה שאני כל-כך אוהב במעלה הירכיים,זה שאני מניח בו את הלחי כשאני נושף אוויר חם או קר,וזה שהאגודל והאצבע אוהבות לנוח בתוכו כשאני מאחורייך בלילה ומגניב את ידי אל בין ירכייך.אז תדממי בחופשיות כי את יודעת שאני לא אניח לך למות אלא אזריק לך נוזלים שיחזירו אותך לחיים.הנה כבר אני חוזר למקצועי כמוביל רהיטים.כלומר מזיז שולחן מפינת האוכל ועד לקצה הסלון דרך אישה.בשיר ששלחתי לך הוא ישיר על הציפיות שלה וההסתייגויות שלה ואני אצעק איתו "come on please".וכמובן שאשים אותו על ריפיט,אני בדרך כלל עושה את זה איתו.כמו הנערה המשוגעת ההיא מהבית שנראה כמו ארמון מפרוספקט של עיצוב, שעשתה בדיוק את זה מהבוקר ועד הערב והתחננה בצעקה השקטה שלה שבפעם הבאה אשלח לה איזה שיר שיר בינוני.אני לעולם לא אומר "cum on please",כי איתך אני נשאר עד הרגע האחרון ואחריו ואם את צריכה אז כבר אשאר לנצח על הברכיים המורגלות ועד-קץ-כל-זמן עם האיבר הוורוד הלחלוחי הזה הראשון, והזה השני, והזה השלישי, והספירה היא משני הצדדים.עשן ועשן שלא נגמר.זהו,אין לי את הסיגרים הקבועים שלי כי הפסקתי לעשן אחרי שעזבתי את נערתי הקודמת. זאת שמאז שיצאה ממיטתי גיליתי שכל אחת אחריה העמידה אותה בצל אבל בכל זאת לא יכולתי לעשן הודות לריטואל העישון שהיה לנו.אבל עכשיו אני מדליק קאמל,שזאת תמיד החלופה היחידה עד שאני מחדש את אספקת הסיגרים אצל היבואן הפרטי שלי בואכה יפו.היום אני מתחיל לשאוף שוב כי הצלחתי סוף סוף לגלות ולקטול ולהטביע אחת אחת את כל השערות שהיא השאירה כאן.כן, בינתיים הן באות לכאן בשיירה, לפעמים בלילה לשעה שעתיים שדודות ומרוקנות,ולפעמים בבוקר לשעה גנובה מהבעל, מפזרות שערות ארוכות אחרות. וכבר נגמרו לי המצעים ובמכבסה שואלים את עצמם מה קורה בדירה שישים ותשע במגדל הזחוחית.אבל לי כרגיל לא איכפת ממה שאומרים,כי שוב אני חופשי והרוע האטום והקור יצאו מחיי.וכמו בשיר ברור שאני ארצח אותן בטוב לב.תנין תמיד מחייך עד לשנייה שהאיילה מגיעה לשתות דווקא מהבריכה שלו.
