כמעט כל חברי הילדות שלי היו לפליטים מירושלים, כולל אנוכי. המציאות של ילדותנו בסוף שנות השבעים תחילת שנות השמונים לא הייתה שקטה. חיינו באינתיפאדה דתית תמידית, למשל כשנסענו למרכז העיר באוטובוס דרך המסלול העיקרי אז בשכונת גאולה, ולפחות פעם בשבוע נתקענו שם לפחות חצי שעה כי חרדים שרפו עגלות זבל והתפרעו ב"כיכר הסאבאת" בגלל שמישהו התחיל לבנות בית חולים במקום שלטענתם נמצאו בו עצמות יהודיות. ברקע היו גם אירועים שבהם חרדים זרקו אבנים מהרכס של שכונתם ופגעו במכוניות בכביש רמות החדש, ומדי שבת ולעיתים גם בימי חול חרדים חסמו את עורק כביש בר-אילן, מסיבה זו או אחרת.
הפגנות החרדים הפכו ממש לשגרת יום לאורך שנים. היה די בהפצת שמועה על עוול שנעשה לדעתם לדת היהדות ואלה החלו לזרום באלפים למקומות הידועים כדי לעמוד שם ולקלל ולהשליך חפצים ואף חיתולים מלאי צואה על שוטרים, ואבנים על עוברים ושבים שלא לבושים כמוהם, ומצור על האוטובוס שאתה יושב בו כילד ונער. ואזכיר גם את ההתנכלויות לחילוניות ותיירות תמימות שעשו את הטעות ונכנסו בלבוש לא "מהוגן" לשכונת מאה שערים ומצאו את עצמן מוכתמות בדיו.
השנה נקלעתי שלא ביוזמתי לירושלים דווקא ביום חג התחפושות הידוע בעומס העצום של מבקרים. חגיגות תלייתו של הצורר התורן ועשרת בניו אומנם אינן עומדות בקנה אחד עם האמרה "אל תשמח בנפול אויבך", אבל כבר גילינו שהחרדים מקפידים רק על מה שמתחשק להם להקפיד. גיליתי כי ירושלים היא כבר עיר חרדית. לא כולם התעוררו עדיין כדי להבין את זה, אבל נראה ששוב יש כאן ממלכת יהודה, והפירוד כבר כאן. לפי התסריט הידוע מההיסטוריה של העם הזה, נראה שגם הולך וקרב החורבן האופייני.
השכונה שגדלתי בה, מעלות דפנה, שהיתה מהראשונות שהוקמה אחרי מלחמת ששת-הימים כשהעיר שהתרחבה לצפון-מזרח, היא כבר הרבה שנים שכונה חרדית. מצאתי שם עזובה אופיינית לאוכלוסייה החדשה, עם כרזות של מפלגות חרדיות תלויות מהמרפסות לצד תמונות של רבנים. שכונת בית ישראל הנחמדה של סבתי שהייתה דתית דינה, הצמודה למאה שערים, התחרדה לגמרי וגלי זבל אופייניים החליפו את השקט והאוויר הטהור והריחני מתבשילים של פעם. גם שכונת פסגת-זאב תהפוך לחרדית בכל רגע, ועוד מעט תיפול גם הגבעה הצרפתית.
סיור ברחבי העיר מחזק את ההתרשמות ומגלה מציאות עגומה. פיתוח והתקדמות התרחשו רק בשכונות שאליהן לא היגרו החרדים, למשל בטלביה שבה גרה סבתי אסתר. פעם הייתה זו שכונה די פשוטה ובימינו היא הפכה לאחת מהיוקרתיות בעיר, על הבתים הערביים לשעבר שהפכו לארמונות. ואזאתה נוחת לתוך ההמולה המתוזמנת של העיר באמצע חג התחפושות, ומגלה כי מחצית מהקהל – אם לא יותר – הם דתיים או חרדים. אבל לא צריך את פורים כדי להבין שהעיר הזאת היא תחפושת אחת גדולה בכל ימות השנה. הצרפתים מתחפשים שם לישראלים, ובני-נוער ערביים מתחפשים לבני-נוער יהודים – כולל לשוחח רק בעברית וכמעט בלי מבטא, ואמריקנים מתחפשים למקומיים – אבל לא מצליחים למחוק את המבטא מניו-ג'רזי. והעיר כולה מתחפשת ל"עיר מאוחדת", עיר שחוברה לה יחדיו, אבל היא מעולם לא הייתה יותר מחולקת; חילונים, ערבים, שחורים. יש גם קו גבול בלתי מסומן בין העיר היהודית לערבית.
ראיתי שם ילדים חרדיים רבים שהתחפשו לטייסים מחיל-האוויר של ישראל. אמרתי לעצמי בצער שזה כנראה הכי קרוב שהם יגיעו למקצוע טייס בחיל-האוויר, ומן הסתם הכי קרוב גם לכל מקצוע אחר. ראיתי ילדים רבים שהתחפשו לסוכני מוסד, עם בגדים שחורים שכתוב להם מאחור באותיות לבנות ענקיות "המוסד למשימות חשאיות". מהות הארגון הזה כנראה חלפה למעצבי התחפושת מעל לראש. אני מתאר לעצמי שהיה קשה למישהו שלבוש כך לבצע למשל את חיסול מחמוד אל-מבחוח בדובאי. ולאלה שהתחפשו לאנשי המוסד לתפקידים מיוחדים היו גם אזיקים בחגורה. הם כנראה לא יודעים שהמוסד לא לוקח שבויים. אבל ירושלים, היא נפלה בשבי. בלי מאבק.
