אתה יודע? כבר 7 שנים שאיש לא ניגן כאן. במת התזמורת שממה והחצוצרות נדמו. רק הלמות תופים הדהדו לי כאן וכאן, וכן, גם כאן. פתאום כשדיברתי איתך רציתי שמישהו יחזיק לי את היד, ועוד, אפילו שאמרתי רק שאני רוצה שתשים את היד שלך על הלב שלי.
יש לי הרגשה שהשפתיים שלך יהיו ממש טובות בנגינה על קרן היער. תהיה טוב איתן ועם היד גם על המשולש, שכמו שצריך תוציא ממנו בהתמדה צליל קטן ועדין מדי כמה דקות. פתאום כשחשבתי עליך רציתי שמישהו יתחבק אליי בצורה שאתה אמרת. יודע איך נגן צ'לו אוחז בין רגליו את הכלי, ככה אני רוצה.
אתה יודע? כבר 84 חודשים שאיש לא ליטף את הקשת בכף רגלי באצבעות חמות וכריות מיומנות. אני מרשה לך לקחת אותה ולנגן בסטרדיווריוס הנדיר הזה שכאן ששווה לשלם עליו מיליון. עברו 2,555 ימים בלי שמישהו ידבר אליי מאחורי העורף ואני יודעת שהקול העמוק שלך ישלים ממש טוב את היצירה שכתב איזה אוסטרי או איטלקי.
ומהן כבר 3,678,500 דקות בלי צילצול מצילתיים? לא במצעד ניצחון צבאי, במצעד של ניצחון אישי. המוט שכיוונת לעברי מהבמה הקטנה שמול התזמורת השתיק אותי ובאותו זמן גרם לי לדקלם את המילים של אורטוריה שכלל לא הכרתי. והנה חלפו מבלי שארגיש 31,536,000 שניות שבהן הלב שלי פעם רק בקצב סדיר, ואתה כותב לי מילים והוא כבר מגשים את ייעודו האמיתי והדם זורם בפראות כאן, כאן וכן, גם כאן.



















