להציל חיים

כך זימן היקום שאצא לחצר ברגע ההוא,

שבו חיים עמדו להסתיים ואני הייתי שם כדי להצילם.

אני עם הסיגר היומי, השמש עם הזדמנותה שמה,

ובתוך הסיר הישן והמצוייר המשמש כמאפרה,

הניצב במרכז שולחן העץ הכבד,

שלולית עמוקה מהגשם המצטבר,

ובתוכה תנועה קלה,

כמעט לא נראית.

היה זה זבובון מהסוג הקטן ביותר המוכר לאדם,

אחד שלא מחשיבים אותו בדרך כלל,

שנקלע ברעתו לשתות מים ונלכד לקראת מותו.

בתחילה הסכמתי עם עצמי כי גורלו נחרץ,

משל היה דייויד בואי,

אך אז לקחתי את קצה הסיגר,

ובתנועה העדינה ביותר הידועה לאדם,

הושבתי עליו את הזבובון ושלפתיו ממלכודתו.

הנחתי אותו על השולחן, בשמש,

הנחתי לו את כנפיו לייבש.

הדקות חולפות באיטיות והוא מתחיל לנפנף בהיסוס,

עוד דקות חולפות והוא מנצל שבריר שנייה

שבו אני מסיט את מבטי, ונעלם.

אני מקנא בו שהוא יכול

לעוף.