המבט על פניו של אל-מבחוח ברגע שנכנס לחדרו וראה את ארבעתנו מחכים לו היה שווה את הכל. לחדר 230 במלון "בוסתן רוטאנה" נכנס איש החמאס עם שקית קניות קטנה של נעלי ספורט ביד וצביקה סגר מאחוריו את הדלת במהירות מדהימה אבל בשקט. אודי לכד אותו מייד בלפיתת החנק הידועה שלו, אני וצביקה הצמדנו אותו לרצפה ותומר נתן לו כמה מכות חשמל מהמכשיר "טייזר" שהאמריקאים המציאו להגנה עצמית אזרחית. בחרנו במכשיר האזרחי במיוחד כך שלא נעורר חשד. עכשיו אני מסתכל על מבחוח, רואה איך כל החיים חלפו לו בראש ורואה אצלו פחד בעיניים.
ליתר ביטחון צביקה גם הזריק לו מתחת לאוזן נסיוב מטשטש כמו בסדרה "דקסטר", השוטר שמחסל רוצחים סדרתיים. רק טישטוש, וכמו בסרט "אזרח שומר חוק", שמחסל בעינויים את רוצח אישתו ובתו וקוטע לו איבר אחר איבר כולל האיבר אבל משאיר אותו עירני להחריד לאורך כל העניין, גם אנחנו רצינו שמבחוח יידע לקראת הרגע האחרון שלו מה הולך לקרות לו – ובעיקר מי יעשה לו את זה. זה האיש שהקים את גדודי "עז א-אדין אל קסאם", שאין צורך לספר כאן כמה הם רצחו לנו, והאיש שאחראי להעברת מאות טונות של נשק מאיראן לעזה. אבל מבחינתנו הסיבה לא חשובה. קיבלנו משימה ואנחנו לא שואלים שאלות.
היו רק רגעי מתח ספורים לאורך המבצע מהרגע שיצאנו בנפרד מפאריז, פרנקפורט, יוהנסבורג והונג-קונג והגענו לדובאי. מחלקת עסקים כמובן, שמפניה עוד לפני ההמראה, יין לבן מקליפורניה כליווי למנת שרימפס ביין, דיז'סטיף לסיום, שוקולדים בלגיים לקינוח. יפים חיי המחסלים, אבל יש להתחשב בעובדה שזאת יכולה להיות הארוחה הטובה האחרונה שלהם אם משהו יתחרבש קשות.
בלי הרבה מתח אומנם, אבל זרם אדרנלין קבוע ומוגבר החזיק אותנו עירניים וזהירים. גם כשגיליתי בשירותים של המטוס שלבשתי בטעות למשימת החיסול במדינה הערבית תחתונים מתוצרת "דלתא" עם תג בעברית לא איבדתי את קור הרוח וגזרתי אותם והטבעתי אותם בחתיכות קטנטנות באסלה בלי לעפעף.
החלטתי שאם כבר אני בדובאי אני הולך לעלות על המגדל הכי גבוה בעולם – "בורג' אל-חאליפה", וזה הסתדר לי כי הייתי צריך לשהות שלוש שעות מחוץ למלון, עד קצת לפני הרגע הידוע. עליתי במעלית ואני מוכן להישבע שראיתי מגובה 800 מטר את מבחוח, אבל מצד שני כולם כאן עם שפם ובגלל המשימה שאני הולך לבצע כולם נראו לי באותן השעות שלפני הביצוע כמו אותו אחד שנשארו לו רק שלוש שעות לנשום.
העבודה אצלנו מחולקת יפה כך שאני לא צריך לדאוג לשום דבר חוץ מהקטע שלי שהוא לחנוק בחוט דייגים שקוף. אני לא מחפש באיזה חדר היעד מתאכסן, אני לא דואג לעקוב אחר מהלכיו, אני לא מתעניין מה הוא לבש. אני רק מחכה למילה אחת במכשיר ההאזנה הביולוגי אלקטרוני שהשתילו לי בתוך תעלת האוזן בבסיס ליד גלילות. המכשיר שיפעל רק כאשר אודי הסגן של חיים ראש הצוות ידבר. הוא יגיד "בוא". אז אני אבוא.
ארוחה קלילה, אני וצביקה, במזנון במלון המפואר שהתאמנו לקראתו במלון דן בתל-אביב בלי שאף אחד מההנהלה או מהאורחים יהיו מודעים לכך. אחלה מיץ תפוזים יש להם כאן, ישר מהודו הקרובה. אנחנו מדברים רק באנגלית, כי אני הרי מבריטניה וצביקה אירי, כך אומרים הדרכונים שבכיסינו. משתדלים לדבר כמה שמעט. אנחנו לא צריכים להגיד הרבה. שנינו יודעים למה אנחנו כאן. צביקה מהמם אני חונק.
מחבטי הטניס והמגבת על הצוואר שהסתובבנו איתם במלון בדובאי היו הלצה לא מצחיקה במיוחד של ראש אגף "כידון", שחשב שזה הומאז' קליל למשחק שיהיה לשחר פאר בנסיכות אחרי איזה שבוע. ידענו שזה יעלה את ההתעניינות בה מצד הרעים, אבל היו לה כמה מעגלי אבטחה משלה, כולל מטעם המוסד, אז אל דאגה. לנו עצמנו היה צוות אבטחה חמוש משלנו, שקיבל נשק מסייענים דובאיים שלא ממש ידעו בשביל מי הם עובדים. המבצע כלל גם שני צוותי סיור מתחלפים, ואת ארבעתנו שאמורים לבצע את האירוע.
הנה מיכלי והנה יונתן, עוברים בלובי שוב, מחוברים לקשר עם חיים. כולנו יודעים שכולנו מצולמים כל הזמן. התכוננו לזה. לכולנו זאת הפעולה האחרונה בחו"ל, ככה שאין מה לדאוג שאנחנו סוכנים שיישרפו או משהו. "הראש החליט שכל העולם יראה". ככה זה עם מאיר דגן; אצבע קלה על ההדק ועל הצמצם.
ביבי בעצמו בא לברך לפני היציאה, הוא לא אמר את זה בפירוש, אבל ראו לו בעיניים שזה יהיה לו תיקון על הכישלון בחיסול חאלד משעל בירדן ב-97'. "העם סומך עליכם, כל העם מאחוריכם", זימזם לנו בקולו הדיפלומטי בחדר התדריכים, ואני אמרתי לעצמי בטח, אם אנחנו נתפסים נירקב באיזה מרתף עשרים שנה, בלי שמות וזהות, לא יודו שאנחנו קיימים וניעלם. היו מיקרים.
אבל בניגוד למבצע בעמאן הפעם לא נשפריץ שום רעל לשום אוזן מטונפת. היום הוא יומו של החונק. המוסד עקב אחרי מבחוח כבר חודשים, והבנו שהנסיכות כאן היא הבית השני שלו. הוא מבקר הרבה גם בסודאן, נתיב הברחות נשק ידוע, אבל לשם הרבה יותר קשה לחדור ולבצע. הכרנו את חברת התעופה האהובה עליו, "אמירייטס", שבה טס עשרות פעמים בקו דמשק-דובאי סיטי, והוא צולם לפחות 70 פעם בביקוריו ובפגישותיו ליד הנמל עם ספקי נשק איראניים.
אתמול צילמו אותו עולה למטוס בשדה התעופה של דמשק לטיסה EK-912, מה שהיה האישור הסופי למבצע וסימל גם את הסוף של מבחוח על כדור-הארץ במתכונת נושמת. אבל למרות הפוטנציאל ההסתבכותי המסויים אנחנו ממש רגועים, כי גם אם המבצע יידפק יש לנו צוות חילוץ ופינוי שיביא אותנו תוך 8 דקות – לא יותר – ישר לחוף, ויש סירה שלנו מול החוף וקיימת ספינה מוסווית עם דגל מלטה – אבל בשליטת ישראל – בלב-ים.
מבחוח עשה את טעות חייו כשהזמין את המלון באינטרנט ודאג אפילו לקבל על זה אישור מקוון לג'ימייל. בחייך, מחמוד. ולמי שרוצה לדעת מה היתה הכתובת שלו שם אז הנה: mabhouh@gmail.com.. ולא רק זה – אתמול הוא התקשר מהנייד שלו לקרובי משפחה בעזה ואמר להם שהוא יהיה במלון רוטאנה. כאילו דא, מי חשבת נותן את התדרים לחברת הטלפונים הפלסטינית פאל-טל..
חייבים לבצע את הפעולה כי היו ידיעות שהוא אמור להגיע לדובאי כדי לדבר עם האיראנים על העברת טילי קרקע-אוויר לחמאס בעזה, שהיו עלולים להפר את היתרון האווירי של ישראל ולפגוע במסוקים ובמטוסים ללא טייס של חיל-האוויר. הוא יצא מהמלון אחר-הצהריים לקניות ולארוחה. עכשיו תעשה את השופינג האחרונים בחיים שלך ותאכל את הארוחה הסופית, כי הנה מיכלי ויונתן עושים את המעבר האחרון בלובי ועולים במעלית לקומה שתיים. הם ימשיכו לסייר במסדרון בשעה שארבעתנו, השפיץ של הכידון, נהיה בחדר ונחכה. אני ותומר עלינו בבוקר ביחד עם מבחוח באותה מעלית. הוא לא ידע מי אנחנו אנחנו ידענו מי הוא. אבל בקרוב כל הצדדים יציגו את עצמם ויתוודעו זה לזה.
עכשיו לקראת הביצוע עלינו במעלית בזוגות ומפגש בלתי קרוא עם אשת צוות מהמלון ממש קרוב לחדר נפתר מיידית במחמאה שנתן לה ליאור "איש המסדרון" על המדים והלוק ובשאלה תמימה עד מתי הבריכה והחנויות של המזכרות פתוחים במלון. היא ציחקקה במבוכה למול המחמאות וידענו שהיא לא תזכור שום דבר חשוד. תומר טיפל במנעול האלקטרוני ושידר לו אות מבלבל שפתח אותו אפילו בלי לגעת. הצוותים עבדו כל הפעולה בנפרד, כך שגם אם צוות אחד נלכד אין קשר לשום צוות אחד וכולם יוכלו להיעלם. חיים עזב את דובאי עוד לפני החיסול.
החדר מספר 230, באגף ב' במלון חמישה כוכבים, היה די מסודר אבל עם ריח לא נעים שסבלנו בשקט. לא יכולנו לפתוח אפילו חריץ בחלון כי מבחוח ביקש מסיבות ביטחוניות חדר בלי חלון נפתח. בכל מיקרה ידענו שהוא לא יספיק לצעוק. אבל לפעמים רהיטים נופלים ולא רצינו שהשכנים מכיוון דרום ישמעו. מכיוון צפון לא היתה יכולה להיפתח שום רעה כי חדר 237 הוא של הצוות; קיבלנו אותו אחרי שחיים השפיע על הבחורה בדלפק בשיטות פסיכולוגיות אפילו מבלי לבקש מפורשות ומבלי שהיא תהיה מודעת למה ששודר אליה. אם אתם זוכרים את אובי ואן-קנובי ב"מלחמת הכוכבים" אומר לצוות הסיור של האימפריה "אתם לא רוצים לחפש כאן", והם מושפעים ואומרים מייד "אנחנו לא רוצים לחפש כאן", אז בדיוק ככה זה עובד בשיטה של חיים. הוא יכול לשרבב לשיחה שהוא בן 37 ושהוא גר בבית עם שתי קומות, והנה היא נותנת לו את חדר 237 בקומה השנייה.
את מבחוח זיהה בשדה התעופה הסייען הפלסטיני שקיבל 1,000 דולר להצביע על "הקורבן", ועכשיו מבחוח חוזר מהפגישה שלו עם האיראנים, והצוות מקבל sms בסיסי שאומר את משפט הקוד "המונית תחכה לך עוד 15 דקות". אנחנו בחדר ושומעים צעדים ליד הדלת. השמן המשופם מוציא את המפתח האלקטרוני ואנחנו בחשיכה בכל מיני פינות – חוץ מאשר צביקה, שעומד מאחורי הדלת ומחכה לסגור אותה בשקט מופתי.
נכנס, נלכד, סומם והומם. תומר הושיב את מבחוח על הכורסא ורק עכשיו, אחרי שלושה ימים, התחלנו לדבר בעברית. ועוד מעט קט נככב אני והחוט, סביב הצוואר של מבחוח, כמו שהתאמנתי על הכלב ההוא בכלביה בטלביה בירושלים, שהיה חבל עליו אבל ממילא התכוונו להרדים אותו.
מבחוח כבר היה מטושטש קלות, אבל מודע לגמרי למתרחש. צביקה מדקלם את המשפט שהחלטנו להגיד: "מחמוד עבד א-ראופ אל-מבחוח, זה מאבי סספורטס ואילן סעדון". אנחנו לא הורגים אותו עד שרואים שהוא הבין את המסר ואז אני והחוט. למדתי לחנוק בלי להשאיר סימנים או חתכים על הגרון והצוואר והעורף, כדי שייראה כמו תאונה או מוות טבעי. רמז: אתה משחרר את החוט בדיוק באלפית השנייה שהמחוסל מפסיק לנשום.
שותלים לשם הטעייה על השידה קופסת כדורים נגד לחץ דם שקנינו בבית-מרקחת בשדה התעופה בפרנקפורט, ותולים על הידית מחוץ לדלת שלט "נא לא להפריע". לפעמים שלט כזה דווקא מושך תשומת לב מיוחדת, אבל מכיוון ש"מה שקורה בדובאי נשאר בדובאי" הערכנו שהפעם זה ייתן לנו כמה וכמה שעות שבהן הגופה לא תתגלה עד שנצא מהנסיכות. יוצאים מהחדר שניים שניים, נכנסים למעלית כולנו, שניים ועוד שניים, תומר עם תחבושת על היד כדי כאילו לדמות פציעת טניס אבל באמת כדי להחביא את הקפסולה הריקה של החומר המטשטש.
מוניות נפרדות לשדה התעופה. מחלקת עסקים לפאריס. הערב – ארוחה ב"אנטריקוט" הקרובה לשער הניצחון עם המנה היחידה והמפורסמת שלה של בשר ברוטב חרדל, והצ'יפס הידוע וגלידת הפיסטוק האלוהית. מחר – טיסה של אל-על לישראל. טוב שיש חברת תעופה לאומית. הפעם כבר אשתמש בשם האמיתי ואדבר עם הדיילות בעברית. כשנשוב לארץ נהיה כנראה בכותרות הראשיות. ידענו שדובאי מרושתת ומקוונת, וכמעט שהתפתינו לנפנף למצלמות. אני חושב שמיכלי נתפסה מחייכת.
