זֶה מַשֶּׁהוּ לֹא טִבְעִי. זֶה אֲפִילּוּ מִפְלָצְּתִי. מַשֶּׁהוּ שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הִצְלַחְתִּי לְהָבִין. אֵיךְ, לָמָּה. אֵיךְ הֵן מַצְלִיחוֹת. מָה שֶׁהֵן עוֹבְרוֹת. עַכְשָׁיו תּוֹדִי, שֶׁעֲקֵבִים גְּבוֹהִים הֵם הַדָּבָר הֲכִי לֹא נוֹחַ לָאִישָּׁה! שֶׁאִם לוּ רַק הָיָה נִיתָּן לַנָּשִׁים לִהְיוֹת רַק הֵן עַצְמָן לְלֹא שִׁיפּוּטָם שֶׁל הַגְּבָרִים, שֶׁהֵם בְּרוּבָּם גְּבוֹהִים יוֹתֵר – מִטִּבְעוֹ שֶׁל הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי, הָעֲקֵבִים הַגְּבוֹהִים מֵעוֹלָם לֹא הָיוּ בָּאִים לָעוֹלָם.
