דעו לכם שהתושבים בסאן-פרנסיסקו לא אוהבים שקוראים לה פריסקו. אחרי שעות של נהיגה בכביש מספר אחד שאומרים וצודקים שהוא הכי יפה בעולם הגעתי לעיר הצפונית במדינה הכי גדולה בארצות-הברית שהלא היא קליפורניה. כך אחרי שעצרתי לארוחה מדהימה של פסטה ופירות-ים בסנטה-ברברה, הוזמנתי לטירה של המו"ל הרסט ובירכתי כמה אריות-ים לשלום. בין לבין חלפתי על קוגרים, שוטטתי בעיירה שהזכירה את אירופה יותר מכל, ונוף קדומים שכמותו שזפו שתי עיניי רק כשעמדתי על הר-השולחן בקייפטאון או בכף התקווה הטובה בקצה היבשת. הבית הזמני שלי בפריסקו היה על סיפה של מסילת חשמלית. הרבה זוגות נאהבים דומים לא ראיתי בעיר שהיא שלהם, אבל ידעתי שהם שם לפי הדגלים. הגשר שהיה בהתחלה לוט בחלקו בערפל היה אחר-כך בהיר כמו בצילום של כרזה והוא הוביל אותי לסואוסוליטו ולחברים בשכונת האומנים שעל המדרון המשקיף למפרץ. מכל עיר שנקלעתי אליה במסעותיי שנמשכו עשור שנים לקחתי זיכרון אחד של מאכל ומראה. בפריסקו זה היה הסאוור-דו, אותו הלחם החמצמץ שלתוכו נמזג מרק הצדפות. ומכל העיר המדהימה, אנשיה ונופיה נחקק בזיכרוני לתמיד דווקא אותו איש עיוור אמריקני מאפריקה, קבצן, שישב נשען על קיר לצד כלבו וקרא עיתון..
