קוארבו גולד

הגרתי לתוכי חצי כוס טקילה. כואב לי את מבינה. הייתי צריך להרגיע את המפלח. לא רק אצלך זה בוער החום הזה. כבר עשור ימים שאני לא נותן לעצמי להיסחף. כי אם אתן הצונאמי יהרוג לא רק את כל המלוכסנים באסיה אלא גם את כל הלבנים ביבשת הישנה והשחורים ביבשת השחורה ואת כל הצבעים ביבשת שאת נמצאת בה.

***

המוט שחדר לגולגולת שיתק לי חצי מהמוח. ירדתי ועליתי במדרגות. ניגשתי לארון המשקאות ותפסתי את הצוואר של הבקבוק הראשון שנפל בין אצבעותיי. למזלי זה היה "קוארבו גולד". חוזה מאריה גוואדלופו קוארבו ואני גדלנו יחד ברחובות מקסיקו והוא ידע תמיד לעמוד לצידי בשעת הצורך, במיוחד כשהוא היה כבר לתווית על בקבוק. רציתי להתחבר גם עם אחיו, מאסטרו דובל "דיימונד" קוארבו טקילה, אבל הייתי צריך למשכן כליה אפילו כדי להתקרב אליו.

***

את לא מבינה, עמדתי למות. רק הסולו של ריצ'י בלאקמור ב-Highway star היה יכול להציל אותי. סגול כהה אומרים בשיר "אף אחד לא יכול לקחת את הנערה שלי, אני אשמור אותה עד הסוף", וזה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות איתך. אני שראיתי את הסוף כבר הרבה פעמים, כמה וכמה פעמים. זה טוב ככה, חוזה קוארבו שלי. הראש כבד. המוח קל. הגוף בכלל לא שוקל. מרגיש רק את האצבעות המשוטטות על מכונת הכתיבה ומדמיינות שאלה חלקים ממך.

***

זהו. אני עומד ללחוץ replay על השיר הזה עד שתחזרי או עד שהמוח שלי יתפוצץ, מה שיגיע קודם. יפה. הכאב מתחיל לעבור. תביני, הסולו הזה שינה את פני ההיסטוריה של עולם הרוק.

***

הראש שלי מסתובב 360 מעלות, פניי משרטטות עיגול דמיוני באוויר עם האף. כשריצ'ארד בלאקמור מפליא את אצבעותיו על צוואר הפנדר סטראטוקסטר שלו הצוואר שלי פשוט לא יכול לעצור. הוא מתמסר לסולו. אני אתמסר. אין בעייה. אעשה מה שתרצי. תשליכי אותי למטה ותעשי מה שאת צריכה כדי, אין בעייה, רוצה אותי בקצה הצוק שלנו, אתייצב שם. זאת תהיה ההופעה שלך. מחזה שאני אהיה בו התפאורה.

***

הכאב מתגבר לרגע ומאיים לקחת אותי איתו למקום שכולו לא ידוע אם טוב או רע. טוב שאיאן גילן צועק ממש חזק בתחילת השיר שהתחיל כאמור שוב. אני צועק ביחד איתו. זה מעביר קצת את המפלח. "אף אחד לא יקבל את הנערה שלי כי היא נצמדת בכל פנייה, ויש לה הכל, והיא מדליקה אותי". מילים כדורבנות. תיצמדי, לא תרצי להתנתק. הדבר הזה יחבר אותך אליי. הנה הסולו מתחיל ואני לא יכול לנענע את הראש מהר מספיק כדי להדביק את הקצב שלו. זה יהיה בדיוק הקצב שאני אנקוט בו איתך.

***

יודעת מה? אני שם אחר כך את הביצוע לשיר הזה של Dream Theater בהופעה חיה, זוכרת? הלהקה שהגיעה לארץ ולא הלכנו להופעה שלה השטן יודע למה. אני אנגן את הביצוע מההופעה בסיאול כשהגיטריסט מתרכז רצח בנגינה בקטע המקודש הזה, אבל מרים את הראש לשניונת באמצע הסולו כי הוא לא יכול להתאפק מלהביט בקהל המתרגש ומשתגע בקטע המהיר. והוא ממשיך את הסולו עוד כמה דקות של אימפרוביזציה מתוך דבקות, דבר שהיה יכול להתפרש אצל המעריצים האדוקים של השיר כחילול קודש, אבל הגיטריסט הזה הוא קדוש בפני עצמו, אדמו"ר, מקובל, מה שתרצי, אז סולחים לו ורוצים לחבק אותו. ואני כשאראה אותך אחבק אותך אותך שעה שעתיים, יד אחת על הגב ואחת למטה כמו תמיד. חיבוק שנרגיש בו ונוריק אחד לתוך השני את מה שהצטבר.

***

והנה הכאב חזר. רק שיקחו אותו ממני כבר כי הוא מכלה אותי וגורם לי לראות את הסוף, האור הבהיר שכבר ראיתי ושאסור להתקדם לעברו, הדברים האלה. אני יודע לאן אני ארצה להתקדם, וזה אומר לכיוון כל רהיט שאת תהיי עליו באותה השעה. מה השעה? אחת בלילה. הירח אומנם מלא וזורח לו בחלוננו, אבל הלילה אין לו מה לראות ואין לו ממה להסמיק.

***

ולי כבר אין יותר מה לעשות. הכאב עדיין כאן. את עדיין לא. אז מה אם אני אחד שכתב על מטוסים במשך עשרים שנה וטס בערך בכל מטוס שהמין האנושי בנה והיה בפסי הייצור וראה איך מחברים בורג לבורג וכנף לגוף וגלגלים וזנבות. לא מצליח להבין איך המטוס הענק הזה של אמריקן איירליינס ששוקל 300 טון יצליח לחצות איתך את האוקיינוס האטלנטי ולהחזיר אותך אליי.