בפעם שעברה שהוא הופיע בארץ היה זה בעיצומו של גל פיגועים רצחני, ויממה לפני ההופעה נהרגו 4 בני-אדם בפיגוע באוטובוס ליד תיכון רנה-קסין. הפעם כבר לא היה סיכוי שהאיש ואגדת הרוק יגיע לישראל – כנראה בפעם האחרונה בחייו.
הרשויות הודיעו שלא מאושרת ההופעה של ניל יאנג בפארק הירקון, כי צאו וחישבו מי היה מספיק חסר אחריות לאשר ל-30 אלף איש להתכנס ב"הייד פארק" בלונדון באמצע הבליץ של הגרמנים במלחמת העולם השנייה. כמו רבים הייתי אמור לעמוד מול גאון הרוק ומול הלהקה הקבועה והמשובחת שלו "Crazy horse", אבל יודעים מה – הכאב שחשתי עם היוודע דבר הביטול לא היה ממש כאב כבד, אלא יותר כאב עצור. לפחות זכינו שהפיקסיז הגיעו לכאן לפני פחות מחודש, בין מלחמת החטופים למלחמת הטילים, ונתנו את כל מה שהמעריצים רצו.
מדוע הכאב על ביטול הופעת זמר הרוק הקנדי-אמריקני היה עצור ולא מתפרץ? כי כמה שקשה להודות בכך – באופן כללי מגיע לנו. התגובה ההיסטרית של ישראל על חטיפת ורצח הנערים הביאה לפלישת "חיפושים" רצחנית בשטח של אבו-מאזן הידידותי לה, כללה הרוגים פלשתינים רבים, והיא שגרמה למעשה גם לתגובה החמאסית ההרסנית. המשוואה לדעתם היא ברורה, ומבחינתם עכשיו הם בסך הכל הורסים גם אצלנו בתים ומשבשים את שגרת החיים בכל רחבי המדינה. זה לא משנה שהטרוריסטים הם בני-אדם שצריך לפטור את העולם מנוכחותם הרצחנית, אבל בתור עם שנחשב למשכיל, היינו מצפים שמנהיגיו ינהגו בשיקול דעת זהיר ולא יעניקו לארגון טרור ידוע לשמצה סיבה אקטואלית לפתוח במסעות הרצח וההרס המוכרות שלו.
ויש כאן גם אירוניה כואבת. כי בכל פעם כשניל יאנג הגאון הכותב שירים רגישים מאין כמותם אמור להגיע להופיע בארץ, מתרחשת כאן מלחמה מסוג זה או אחר. בפעם שעברה הגבר הזה הגיע באמצע גלי הפיגועים של שנת 1995, כיממה לאחר פיגוע באוטובוס בקו 26 בסמוך לבית-הספר רנה-קסין בירושלים שבו נהרגו ארבעה בני-אדם. היה חשש שההופעה תבוטל, אבל יאנג נחת כאן במטוס הפרטי של עם כל הנגנים של להקת "פרל ג'אם", לשתי הופעות בבריכת הסולטן ובקיסריה.
עכשיו הוא היה אמור להגיע באמצע מלחמת הטילים הראשונה. אני יודע שכבר היו מלחמות טילים, אבל אני קורא לה הראשונה כי עד שלא נופלים טילים בתל-אביב זה הרי לא נחשב. כשבוע לפני ההופעה המתוכננת התחלתי לכתוב קטע על החשש מפני ביטול ההופעה, והבנתי תוך כדי הכתיבה שבעצם אין הרבה סיכויים שהיא אכן תתקיים. הרי מדובר בכל זאת בהופעה בפארק, תחת כיפת השמיים ותחת כיפת הברזל, עם עשרות אלפים בקהל. מישהו מדמיין את ניל יאנג חשוף לטילים? ברור שלא.
אך ההערכות הן כי ההחלטה המשטרתית לבטל את האישור להופעה הקדימה רק במעט את ביטולה מצד הזמר עצמו, על רקע ההתגברות בימים שקדמו להגעתו של המחאות הבינלאומיות על ישראל והמבצע הצבאי בעזה. ואז ניחתה על ההופעה המתוכננת מכה קשה: אדי וודר, הזמר של להקת הענק "פרל ג'אם" וחבר של יאנג, אמר בהופעה בלונדון שנמאס לו שכספי המיסים של ארצות-הברית מממנים הפצצות על אזרחים. הוא לא הזכיר מפורשות את ישראל, אבל השם היה כתוב על הקיר.
אומנם לא ראינו את "פרל ג'אם" מחרימה את ארצות-הברית שגרמה להרג של כ-500,000 אזרחים עיראקיים במהלך המלחמה שלה במדינה זאת, וגם לא ראינו את הלהקה מחרימה את בריטניה עצמה, אבירת הקולוניאליזם הרצחני ושותפה קבועה של ארה"ב בהרפתקאות המלחמתיות שלה – אבל ההתבטאות יוצאת הדופן לא הגיעה בחלל ריק. בשעות שאחרי היוודע דבר ביטול ההופעה התלבטתי איזה דיסק של ניל יאנג לנגן לעצמי ברקע, כנחמה על ההופעה שלא תהיה. בחרתי את Everybody knows this is nowhere.
