הם המציאו את הרוק הכבד, הם כתבו כמה מהשירים הגדולים בהיסטוריה, הם הלהקה שהשפיעה הכי הרבה על עולם הרוק – ועכשיו הם חוזרים להופיע כאן בשתי הופעות שהן כמובן sold out, כמו בפעמים הקודמות. Deep purple התאהבו בישראל.
המפיק תיכנן להביא את איאן גילן, איאן פייס, רוג'ר גלובר, דון איירי והגיטריסט שהחליף את ריצ'י בלאקמור להופעה אחת, אך לאור הביקוש הרב הוחלט להוסיף הופעה. מי שיש לו זכרון טוב ייזכר כי מהלך דומה היה גם בפעם הקודמת שהלהקה הגיעה לארץ: היא קיימה שתי הופעות, המריאה למלא התחייבות להופעה בספרד – ושבה לישראל להופעה שלישית.
חברי הלהקה ציינו שהם מצפים לביקור הנוסף בישראל, "וזוכרים שהתקבלו כאן בעבר באהבה רבה". המופע The Best of Deep Purple כולל את הלהיטים והקלאסיקות הגדולות של הלהקה, לצד שירים מתוך אלבומה החדש בהפקתו של המפיק המוערך בוב אזרין, שעבד בערך עם כל להקת רוק כבד נחשבת.
100 מיליון תקליטים מכרה Deep Purple מסוף שנות השישים ועד היום, והיא הלהקה הקלאסית היחידה בענף שמוכיחה כוח חיות על פני 5 עשורים. אלבומיה ממשיכים לככב במצעדי המכירות באירופה, ועתה היא מגיעה לארץ במסגרת סיבוב הופעות מצליח באירופה. היא תנחת כאן בטיסה מבוקרשט , רומניה, לאחר הופעות בערי הבירה באירופה של פינלנד, נורבגיה, שוודיה, דנמרק, פולין, צ'כיה, הונגריה, סרביה ורומניה.
Deep Purple נוסדה בשנת 1968 בבריטניה. בתחילת דרכה היו חברים בה הגיטריסט ריצ'י בלאקמור, הקלידן ג'ון לורד, הסולן רוד אוונס, הבסיסט ניק סימפר והמתופף איאן פייס, מתופף כה מהיר עד שהיה מנגן על מטבע מול הקיר ללא שזה ייפול לקרקע. הם החליפו את שמם המקורי (Roundabout) בשם הנוכחי, על שם שיר שהיה אהוב על סבתו של בלאקמור – שהפך לדמות הדומיננטית, אולי דומיננטית מדי, אבל זאת בהמשך.
בסוף שנות ה-60 התמקדה הלהקה לרוב בגרסאות כיסוי לשירים של יוצרים אחרים, כולל דונובן הבריטי. בשלושת אלבומיה הראשונים היא הצליחה אומנם להגיע למצעדי הלהיטים בארצות הברית, אך לא הייתה לה כמעט הצלחה דווקא בבריטניה, מולדתה. הכיוון המוזיקלי של הלהקה התבסס בתקופה זו על נגינת הקלידן ג'ון לורד, בעל הרקע הקלאסי. הגיטרה של בלאקמור אומנם הבליחה בקטעי סולו שבדיעבד ניתן לומר שבישרו על העתיד, אולם עדיין לא נוצר הצליל הכבד של הלהקה, ששינה את פני עולם הרוק. April מהתקליט היה יצירת בארוק בת 12 דקות, המולחנת בסגנונו של המלחין הגרמני יוהן סבסטיאן באך, אלילו של בלאקמור. רובה הגדול של היצירה נוגן בקלידים (המכוונים לצליל של עוגב) ובגיטרה חשמלית בלבד. התופים והשירה נוספים ליצירה רק בשליש האחרון, וביחד עם נגינת הגיטרה, אשר משתנה באופייה, הפכו את היצירה מיצירת בארוק ליצירת בלוז רוק. יצירה דומה, אותה ביצעה הלהקה באותה התקופה נקראה Anthem.
הרכב הלהקה השתנה לראשונה ובהחלט לא לאחרונה עם עזיבתם של אוונס וסימפר, וצירופם של הסולן איאן גילאן והבסיסט רוג'ר גלובר. שני אלה היו מכרים של בלאקמור וניגנו בלהקת Episode Six. ההרכב המעודכן הציב הישגים חדשים. התקליטון Black Night היה הראשון, והפך ללהיט, וכבר עם צליל כבד הרבה יותר. גילאן התגלה כזמר עוצמתי, שיודע לשיר חלש וגם להגיע לגבהי צרחות/צעקות שטרם נשמעו, ולורד ובלאקמור ניסו בתקליטון הזה לגשר בין המוזיקה הקלאסית לבין הרוק הכבד.
אך במהרה הבינו החברים שעולם המוזיקה מחפש צליל חדש. בלאקמור לקח את הפיקוד על הלהקה, החליף את גיטרת הגיבסון המיושנת בגיטרה פנדר סטראטוקסטר שהייתה לסימן ההיכר שלו – וכך יצא האלבום In Rock – מחוספס וכבד מאוד ביחס לאותה התקופה. הגיטרה התגלתה במלוא עוצמתה בסולואים וריפים שאומצו בהמשך על-ידי אינספור גיטריסטים ולהקות, האלבום מכר למעלה ממיליון עותקים והלהקה הצליחה בארצות הברית ולראשונה גם בבריטניה. הסינגל Black Night הגיע למקום השני במצעד האמריקני, המקום הגבוה ביותר אליו הגיעה הלהקה אי פעם.Child in Time מהתקליט היה יצירה באורך של כ-10 דקות שהתחילה במלודיה איטית אשר הולכת ומתעצמת ומגיעה לשיאה בצרחות של הסולן על רקע נגינה כבדה בכלים. החצי השני של היצירה הוא אינסטרומנטלי.
בקיץ 1971 יצא האלבום Fireball, פחות כבד ויותר הגותי. הלהיט הגדול ביותר של הלהקה נולד אחר כך ובמקרה. ההרכב תיכנן להקליט אלבום חדש בסטודיו בקאזינו במונטרה, שווייץ, אך במהלך הופעה של פרנק זאפה ירה אלמוני אקדח זיקוקים לעבר הגג ושרף את הקזינו. האירוע השפיע עמוקות על הלהקה, כולל עשן שהיתמר מעל המים, וכך נוצר השיר המפורסם ביותר שלהם Smoke on the Water. ריף הגיטרה הזה נכתב על-ידי בלאקמור בהשראה קלאסית, והוא מוכר לכל נגן גיטרה מהסיבה הפשוטה שזהו בוודאי הריף הראשון שניגן מימיו. האלבום הוקלט במסדרונות בית המלון ו-Machine Head קיבל פלטינה משולשת. כלול בו גם השיר Highway Star שהפך לשיר האהוב ביותר של הלהקה, עם סולו גיטרה שמהירותו השפיעה על מאות גיטריסטים ואלפי סולואים לאורך כל העשורים הבאים.
לאחר הוצאת אלבום הופעה חיה (Made In Japan) והוצאת האלבום Who Do We Think We Are החריפו המחלוקות הפנימיות לבלוט. חוסר ההסכמה ומלחמות האגו בין גילאן לבלאקמור החריפו, וב-1974 פרש איאן גילאן מהלהקה. אחריו פרש הבסיסט רוג'ר גלובר. הגיעו ביחד, עזבו ביחד. החברים הנותרים ערכו אודישנים ובחרו בזבן חנות הבגדים דייויד קוברדייל כזמר הראשי. לבס וקולות רקע הגיע חבר להקת טרפז גלן יוז, שקיים בארץ לפני כשנתיים הופעה מדהימה בבית האופרה עם הרכב רוק עוצמתי. בהרכב החדש של הלהקה הוקלט אלבום פלטינה נוסף, Burn. היה בו כיוון מוזיקלי של רוק כבד ובלוז, וההרכב הקליט שני אלבומים עד שלבלאקמור נמאס מהכיוון הפאנקי שחברי הלהקה משכו אליו. הקש ששבר את גב הגמל היה הסירוב שנתקל בו כשרצה להקליט גרסה לשיר "הכבשה השחורה של המשפחה". הוא עזב והקים את להקת ריינבו עם הזמר רוני ג'יימס דיו, והשיר הופיע באלבום הבכורה.
עזיבת הגיטריסט הווירטואוז סימלה את קץ הלהקה. הגיטריסט האמריקני טומי בולין אומנם החליף אותו, אבל הלהקה הוציאה אלבום עלוב למדי אחד בשנת 1975, כשבולין לא מצליח להיכנס לנעלי בלאקמור הגדולות. "קללת בלאקמור" ליוותה כל גיטריסט שהצטרף, כולל את ג'ו סטריאני המוערך. לעומת חיית הבמה המנפצת גיטרות ושולטת בקהל סבל בולין מחרדת במה, ולראשונה בלהקה ניגנו בה שני מכורים לסמים – בולין ויוז. בולין מת ממנת יתר והלהקה הודיעה על התפרקותה.
בלאקמור המשיך להיות האיש המרכזי בזירת הרוק הכבד, והוציא סדרת אלבומי מופת עם להקת Rainbow שאותה הקים מייד לאחר Deep Purple. גילאן כתב ושר בלהקה המשובחת שנקראה על-שמו, קוברדייל, פייס ולורד ניגנו בלהקת Whiresnake. בשנת 1984 החליטו גילאן, בלאקמור, פייס, גלובר ולורד על איחוד היסטורי. הלהקה הוציאה אלבום מוצלח מאוד בשם Perfect Strangers ויצאה למסע הופעות ארוך שבסיומו הקליטה את האלבום The House Of Blue Light. התקליט היה בינוני. הדמויות הבולטות בלאקמור וגילאן שוב החלו בריבים, והסולן החליט שוב לפרוש בשנית. במקומו הצטרף ללהקה הסולן ג'ו לין-טרנר שעבד עם בלאקמור בריינבו, וההרכב הזה הופיע בין השאר בישראל. הוא הוציא תקליט-שניים זניחים למדי, וטרנר התקשה עד מאוד לשיר את השירים של גילאן בעל היכולות הקוליות המופלאות.
לאחר שלוש שנים החליט גילאן לחזור. אבל זה היה קץ ידוע מראש ובלאקמור עזב והלך לכיוון המוזיקלי של נגינה בכלים עתיקים ואתניים בהרכב "הלילה של בלאקמור", במשחק מילים על שמו ושמה של מי שהייתה לרעייתו בהמשך – הזמרת קנדיס נייט. דיפ-פרפל גייסה לשירותיה את הגיטריסט ג'ו סאטריאני, אבל הוא לא ממש השתלב ובנימוק של מחוייבות לחברת תקליטים אחרת עזב לאחר זמן קצר. פרישתו הביאה לגיוסו של סטיב מורס, שסימל סוף-סוף יציבות בהרכב הלהקה. היא הוציאה מספר אלבומים, והקלידן ג'ון לורד המנוח, שהלך לפני כשנתיים לעולמו ממחלת הסרטן, לה קיבל טיפול בין השאר בישראל, פרש ופנה להלחנת מוזיקה קלאסית. הוא הוריש את אורגן ההמונד הייחודי והאהוב שלו, המכונה "ביסט", ליורשו, הקלידן דון איירי שהיה חבר לשעבר בריינבו, בלאק סאבאת ונחש לבן.
אז חלומות מתגשמים לפעמים, וכמו בהופעה הקודמת יעמדו בקהל אנשים ונשים בני 50, פליטי שנות ה-70-60, לצד צעירים שהתמכרו כשההרכב העיקרי כבר לא היה קיים – הדור הצעיר שלמד להעריך את האבות המייסדים. אנו קוראים מעל במה זאת ללהקה שלא להתחיל את ההופעה כהרגלם עם Highway star, אלא לשמור את הפנינה החד-פעמית הזאת לקינוח, ולגיטריסט החדש לנגן במדוייק את הסולו האלמותי והחד-פעמי של השיר הזה.
- כל התמונות לקוחות מדף הפייסבוק הרשמי של הלהקה
