אני בכיתי כבר כשראיתם אותי בפעם הראשונה, ואתם בכיתם כשראיתם אותי בוכה. אני עדיין מזיל דימעה ואיני מתנחם כבר ארבעים שנים. גם כשלקחתם אותי ושמתם אותי במקומות הכי יפים ומול האנשים הכי יפים סירבתי להירגע. הרחתי את מטעמיכם אך לא אכלתי מהם, צפיתי בשמחות של משפחותיכם אבל לא השתתפתי בהן.
הדמעות הוסיפו לזלוג, אבל המיכל לא התמלא. לא התייחסתם אליי ברצינות, אמרתם שהכל הצגה, אמרתם שדמותי ומבטי הם קיטשיים. ואני שתקתי ואמרתי בקול חנוק מה רע בקצת דמעות ואפילו הרבה ואם רק יהיה מי שיביט לתוך ליבי הוא ישתכנע על נקלה באמיתותן. ואילו אתם לא שעיתם למילותיי החרישיות, ראיתם את דמעותיי מוסיפות לזלוג אבל לא חשתם בכאב,. כאילו הייתי בגשם, כשהדמעות מהעיניים נתלשות מהפנים ונסחפות עם הטיפות מהשמיים היישר למי התהום וממלאות את אקוויפר ההר.
אני בכיתי ואתם התעלמתם ועכשיו אני כבר בתחתית. תוכלו למצוא אותי במקום שיש בו פשפשים ושוק, כשאני מוטל על מדרכה. הפכתי מהוה, מקולף בקצוות, השמש צרבה בי כוויות ברמה רביעית. ישבתי בין צוענים, כי אני צועני לא רק בנפשי אלא גם במוצאי והיהודי הנודד אינו אלא יושב קבע לעומתי.
אשב בקצה המדרכה ליד חפצים משומשים אחרים, ואתם תשליכו לעברי כמה מטבעות ובזכות זה תוכלו לקחת אותי הביתה איתכם. אבכה קצת אצלכם בסלון ואודה לכם אפילו אם תשימו אותי במחסן ולו לזמן קצר עד שאשלח שוב לדרכי. אתם תמאסו בי ותטילו אותי לרחוב שלכם, ולפנות בוקר יאספו אותי שוב אנשי הפישפשים ויקחו אותי לרחוב שלהם.
וכמו דמותי שדהתה כך גם הבגדים שלגופי. אומנם נראה כאילו הצעיף העוטף את צווארי מחמם אותי, וכאילו המעיל העבה נותן לי הרגשה של בית, אבל שניהם רק למראית עין. זה המעיל הישן שקיבלתי מסבא שלי שנדד עם העגלה ונעלם יום אחד לבלי שוב, ואם הייתם יכולים לראותני במלואי הייתם מבחינים שהמעיל מגיע עד לרצפה, וקצותיו קרועים ושחורים מרוב הליכה ברחובות לא מרוצפים ומשיטוט לאורך כבישים בין הערים. גם הביטנה כבר התפוררה עד שנותרה מעטפת ריקה שדרכה חודר הגשם לגופי ומזין את מלאי מטר הדמעות.
עיניי כחולות, אבל המבט הנוגה הניבט מהן הוא כמו מבטה של הילדה ורד שאתם מכירים מעשור אחר, ממאה אחרת, ממילניום חדש שהביא איתו חדשות ישנות ורעות. אולם לעומתה לי אין אפילו שם ולכן נראיתי לכם בודד ואתם לא ידעתם ולא שאלתם ולא נעניתם שהיו לי יותר מעשרים אחים ואחיות. אמרתם שאני מקולל שמביא עימו קללה על בתיכם ושריפות על עירכם, אך אני הייתי זה שנשרף. קיראו לי השרוף האמיתי ולא אותו מתחזה עלבלב שזימר בג'יבריש.
בממלכה מאוחדת אחת מעבר לים ערכו טקס שבו הבעירו את דמותי אך אני לא מתתי ולא כרתתי ברית עם השטן, אף שאני מכיר אותו היטב. כשראיתם אותי נופל הפלטתם קללה ויריקה ויראתם בליבכם שהמלאך עם הלהב עומד לדפוק בדלתכם ולקחת בגללי נשמה מיקיריכם. אבל הקוצר לא הגיע ואתם גדלתם ובגרתם וילדיכם כבר היו לאנשים שגילם גדול משלי. אני נותרתי כשהייתי, ילד נצחי עם שיער מלוכלך וכבד ומעופש. ילד המסרב להתבגר. שאינו מסוגל, כי אתם לא נותנים לו.
מי אני?
- נכתב כמובן על ציור הילד הצועני
