כמות עצומה מהתקשורת שלנו על כדור הארץ מתבצעת בעזרת לווייני תקשורת, ועשרות שנים לפני שבכלל שיגרו משהו לחלל היה זה סופר המדע הבדיוני הבריטי ארתור סי. קלארק שהמציא את רעיון הלוויינים. הוא פירסם את חזונו הלקוח מהדמיון במאמר במגזין של "החברה הבריטית הבין־כוכבית", שהיא האירגון הוותיק ביותר בעולם לקידום המחקר בתחומי חקר החלל. אנשי האירגון הם שהגו בשנות ה-30 של המאה ה-20 גם את הנחתת בני אדם על הירח בעזרת משגר רב־שלבי.
קלארק הגה את רעיון הלוויינים במאמר שפרסם בשנת 1945, ואמר כי "העצם המלאכותי יוכל לחוג סביב כדור הארץ בגובה קבוע, אשר בו המהירות הזוויתית שלו תתאים למהירות הזוויתית של כדור הארץ, וכך למעשה יישאר מעל נקודה אחת". מסלול זה נקרא מסלול גיאוסטציונרי, וקלארק זכה לראות את הגשמתו של הרעיון הזה עם שיגורו לחלל של הלוויין הראשון בשנת 1963. לצד זה הוא תיאר בהרחבה גם כיצד יטוסו בני האנוש בחלל, מה שגם כן התגשם בשנים שבאו לאחר מכן וימשיך להתגשם.
כיום – החגורה המקיפה את כדור הארץ בגובה המאפשר ללוויינים להישאר מעל נקודה אחת (36,000 ק"מ מעל פני כדור הארץ) נקראת "חגורת קלארק", על שמו של סי. קלארק, שכתב כמובן גם את הספר "2001 – אודיסיאה בחלל", שעובד לסרט מופת ע"י הבמאי סטנלי קובריק.
לתפיסת המחקר של ארתור סי. קלארק היו שלושה חוקים:
~ כאשר מדען בכיר אך ותיק מציין שמשהו הוא אפשרי, הוא צודק כמעט בוודאות. כאשר הוא מציין שמשהו הוא בלתי אפשרי – הוא כנראה טועה.
~ הדרך היחידה לחשוף את גבולות האפשרי היא להעז קצת מעבר אליהם לתוך הבלתי אפשרי.
~ כל טכנולוגיה מתקדמת מספיק – אי אפשר להבחין בינה לבין קסם.
את הקריירה כסופר מדע בדיוני התחיל בשנת 1937 ופרסם מספר סיפורים בפנזינים, מגזינים חובבניים למדע בדיוני. סיפורו המקצועי הראשון, "Loophole" פורסם באפריל 1946 במגזין "Astounding Science Fiction" וחודש לאחר מכן יצא ספרו הראשון, "Rescue Party". בתחילת קריירת הכתיבה עבד כעורך-משנה במגזין שפרסם תגליות מדעיות, וכן השתתף בכתיבת מגזין קומיקס מדע בדיוני לילדים, אך החל מ-1951 הקדיש עצמו לכתיבת מדע בדיוני.
ב-1948 כתב את הסיפור הקצר "The Sentinel" (בתרגום חופשי: הזקיף) בתחרות של ה-BBC. על אף שנדחה, סיפור זה שינה את הקריירה של קלארק. בנוסף להיותו הבסיס לספר 2001: אודיסיאה בחלל, ספרו המפורסם ביותר, הוא הציג פן מיסטי וקוסמי לעבודתו של קלארק. רבים מספריו המאוחרים יותר עסקו אף הם בנושא של אנושות מתקדמת מבחינה טכנולוגית, אך בעלת דעות קדומות, המתעמתת עם גזע חייזרים תבוני נעלה. בספריו העיר והכוכבים, קץ הילדות וסדרת אודיסיאה, עימות זה אף מוביל לפריצת דרך המאיצה את האנושות לשלב הבא בהתפתחותה.
בתקופה זו פנה אליו הבמאי סטנלי קובריק והציע שיתוף פעולה ביצירת "סרט המדע הבדיוני הטוב ביותר שנעשה אי-פעם". קלארק השתתף בכתיבת התסריט המבוסס על טיוטת הספר. התוצאה הייתה הסרט "2001: אודיסיאה בחלל". הסרט, והספר שהוציא קלארק אחר כך, זכו להצלחה כבירה. בשנת 1956 עבר קלארק להתגורר בסרי לנקה (אז ציילון), בתחילה בעיר אונואטונה ולאחר מכן בבירה קולומבו. הוא החזיק באזרחות כפולה, סרי-לנקית ובריטית. אחת הסיבות למעבר, לטענתו, הייתה האפשרות לצלול לאורך כל השנה. מגוריו במדינה היוו את ההשראה לספרו מזרקות גן העדן.
בשנים שלאחר מכן היה שותף בפרויקטים רבים מטעם נאס"א, ובהפקות של סדרות טלוויזיה שנקראו "העולם המסתורי של ארתור סי. קלארק" ו"עולם הכוח המוזר של ארתור סי. קלארק". בשנת 1988 אובחן כסובל מתסמונת פוסט-פוליו. עקב הלקות נאלץ לנוע בכסא גלגלים במשך שני העשורים האחרונים בחייו.
ארתור סי. קלארק בחר להתגורר בסרי-לנקה, עד להיאספו מכדור-הארץ בשנת 2008 וצירופו לרחבי היקום האינסופי. הוא נקבר בטקס חילוני, על פי בקשתו, לצלילי הפואמה הסימפונית "כה אמר זרתוסטרא", ששימשה כנעימת הפתיחה של הסרט 2001: אודיסיאה בחלל. על מצבתו נכתב, בהתאם לצוואתו, "כאן מונח ארתור סי. קלארק. הוא מעולם לא התבגר, אבל לא הפסיק לגדול".
