הרי קירותיי

בוא הלום.

קרב הנה זר מוחלט שלי.

הרי קירותיי, הנה גני, הרי גופי.

ומדוע תאמר כי העת מוקדמת היא עבורך.

יקירי זה עשרים ואחת ואפילו ארבעים ושתיים שנים מאוחר.

בוא, הבא, העמס, לא כי אתה צריך אלא כי חייבת אני.

השכח מליבך את עיר הבירה ואת עיר הבירה.

בוא לעירי השוכנת בטבור ובאמצע הדרך.

אהיה נערתך הנחמדה, אהיה מוזתך, אהיה האור שלך.

היסוסיך כולם השכח מליבך.

אל תחשוש, שהרי הרגעתיך כבר.

יודעת כי שקר ובגד היו מנת חלקך.

אך הנח לי להיות המאהבת הטובה שהיתה לך ושתהיה לך,

והמשובחת ביותר שהיתה לכל אחד אחד,

ולכל מי שהיה קיים ושקיים עתה ושייוולד,

לכל מי שהילך בעולמנו זה ובכל העולמות המקבילים,

ולכל איש שיימצא ואפילו אם תעבור את כל חורי התולעת ביקום.

הרי פי, הנה כל הפתחים הגלויים והסמויים מן העין.

משוועת כי תהיה בהם וכאן לצידי בכל יום ובכל ליל ובכל האור ובכל חושך.

אינני יכולה להציע לך דבר פרט לעצמי ואלה שעימדי.

אל נא תיקלע לבהלה, זאת רק אני, קאתי,

ובאתי לסדר את הדברים כהלכה, כאן באנקת גבהים,

בחברת העצים ששמי שלי כתוב עליהם.

אנקה עם חשש בצידה אבל ביטחון בעיניים שלא יכולות לשקר.

שלא יודעות לשקר, שלא ישקרו לי לעולמי עד.

אל תניח לעצמך להרגיש לבד, כאילו אין עבורך בית.

קניתי לך את החלב שאתה אוהב.

התמלאתי צער שלא הזמנתיך לטיול ולדרך הארוכה.

מודעתיך כי התמכרתי, ולילה בלעדיך איננו כמו לילה איתך.

בוא הלום, קרב הנה זר מוחלט שלי.

איך אזכור כי יפה הנני,

 והרי המראה בחדרי הפסיקה לנסות לשכנעני בדבר.