דרור מרום

עליי ועל המקום שכאן
אם אני כותב שירים וסיפורים מאז שהייתי בן תריסר שנים, אז אתם יכולים להניח כי "המגירה" מתפקעת. התחלתי לכתוב במחברת הכי פשוטה…

במדור שירים

במדור סיפורים

במדור היקום

משהו מיוחד

מסע אמיתי בחלל – בין 3 מיליון גלאקסיות אמיתיות שצולמו ע"י הטלסקופ "סלואן"

אין לי ממי לבקש סליחה

אין לי ממי לבקש סליחה
אין לי ממי לבקש סליחה

(0)

השנה אין לי ממי לבקש סליחה. לא שאי-פעם בחרתי לבקש סליחות דווקא ביום המתקיים עשרה ימים ממה שהחליטו הסנהדרין, בית-הלל, בית-שמאי, הרמב"ם או הזמב"מ שיהיה תחילת השנה, אבל השנה במיוחד שלא. כל אלה שחושבים שאני צריך להתנצל בפניהם יכולים פשוט ללכת להזדיין (למרות שזאת לא ממש קללה לדעתי). לעומת זאת הנה האנשים שצריכים לרדת על ברכיהם ולבקש סליחה ממני בצירוף ליקוק אצבעות הרגליים לאחר יום של נסיעה באופניים בשיא הקיץ.

(1)

נתחיל בצוררת המכוערת מרים, בעלת הדירה שלי לשעבר, אישתו של "דוקטור יוסף" המנוח (שבטח היה פרוקטולוג), שתיבדל למוות איטי וכואב, לא שנשאר לה הרבה זמן בעולם הזה. הנה הסיבה למה פרצה השואה, הנה היהודונת המוצצת את לשד הדייר ללא השקעה כלשהיא ברווחתו, שתישרף במשרפה נטולת מזגן כמו שהפקירה את דיירה הקיץ, עם נזילת מי-ביוב מול חלון חדר העבודה שלו, בלי אספקת גז סדירה לביתו (ואני לא אלך בכיוון הזה ולא אזכיר את תאי הגזים). שתיפלי לתוך החור שדרכו יורדים המים במקלחת שנפער אצלו לכדי בור עמוק ולך לא היה איכפת, ושתתחשמלי בביתך עקב תשתית רקובה כמוך, לא שהיה לך איכפת שזה יקרה לדייר שהיה לך, ששילם את כל חובותיו במועד וללא תקלות. למזלי הרב את כבר לא נמצאת בחיים שלי ואני נמצא וגר במקום הכי טוב שהייתי בו אי-פעם. ועוד על בעלי דירות להשכרה מיוצאי הוורמאכט בהמשך.

(2)

נא להעביר אליי סליחה מנומקת מכל עורך של עיתון בישראל ומכל עורך של אתר אינטרנט בארץ הקודש, כלומר כל אלה שקיבלו על שולחנם או מסך מחשבם את קורות החיים המעולות שלי אבל לא טרחו לענות – גם אם משלוח קורות החיים היה עקב פירסום בקשה מצידם. אני מאחל לכם פיטורים כואבים והרס מיידי של משפחתכם, ושיחליפו אותכם סטודנטים שרק סיימו את לימודיהם ויקבלו במקום משכורת העתק שלכם שכר מינימום כמו שאתם מציעים למחליפיהם של עיתונאים ותיקים. במיוחד שלוחה הקללה לעורכת של עיתון יומי מסויים, לעורך של חינמון זבל קטן, למו"לית ממשפחת מו"לים ולעורך הראשי של חינמון צואה גדול. למזלי החלטתי להיפטר מהצורך בחסדיכם בכך שהקמתי מיזם חדשותי ייחודי שבעזרת השם (השם שלי כמובן) יצליח ויפרח ויתעלה ויתקדש שמי רבא.

(3)

ולא נשכח שאני דורש סליחה מנומקת גם מא', אישתו של חברי השף יום-טוב, איש טוב ונחמד ומוכשר, ששמה לה למטרה למרר לו כל שנייה במהלך חייו ולהוריד אותו ביגון אל שאול תחתיות. יום-טוב מכין את החמין הכי טוב שנראה בעולמנו וסביר להניח שגם בכל כוכבי הלכת הפוטנציאליים לקיום חיים ברחבי היקום, ואילו זאת שאיתו, סיר שעועית ובשר בפני עצמה בתוספת הרבה שומן מיותר, לקחה לה את תפקיד האלמנה השחורה, שלא תשקוט עד שלא תערוף את ראשו של בן-זוגה האומלל, הסופג ושותק כי הוא פשוט נחמד. נחמד מדי. קסנטיפה, מרי פיזאם, המכשפה מסיפור סינדרלה, הזקנה מעמי ותמי, מדוזה יהי שמך בישראל.

(4)

ועד הערב אני דורש בקשת סליחה חמה כמו השמש מכל איש ציבור שמקבל משכורת עתק מכספי המיסים שלי ומבזבז אותם על לינה בבתי-מלון מפוארים כי "אין ביכולתו להגיע לביתו בשעה סבירה", ומכל רב ראשי שמקבל שוחד מבתי-מלון תמורת עריכת "סדר" וממשיך להיות רב ראשי, מכל אחד מהשרים ואנשי הציבור העלובים שנוסע לחו"ל על חשבון האזרחים לנסיעות מיותרות שעולות מיליוני שקלים, ומכל מנהיגינו שאינם מחמיצים שום הזדמנות להחמיץ את השלום, ומכל דוס שזורק צואה על שוטר, ומכל בעל פיצוציה שמוכר אלכוהול לקטינים.

(5)

ברכה מיוחדת וגמר חתימה טובה בספר האורחים של כלא מעשיהו אני שולח לכל שר ביטחון שקורא "בכיינות" לקריאות לשחרר מייד ובכל מחיר את אחד מחייליו השבוי (ושבתקופות כהונתו נבנו הכי הרבה בתים חדשים בהתנחלויות למרות שהוא מ"מחנה השלום"). הוא נדרש לשלוח את בקשת הסליחה במסוק הפרטי שלו, ואבקש שתגיע בקשה דומה גם מכל פקיד במוסד ציבורי שנותן לטלפון לצלצל ולא מרים או שסוגר את הדלת באחת ודקה ולא נותן למי שהגיע באיחור של 60 שניות להיכנס, ומכל בעל פלאפליה ברחוב אבן-גבירול שלוקח 14 שקל על מנה שעולה 7 שקל ברחוב סלמה ו-5 שקל בבני-ברק, ולכל בעל דירה שמבקש (ומקבל) 5,000 שקל בחודש לדירת שני חדרים ברחוב ויצמן בתל-אביב, ומכל בנק שלוקח 5 שקל על משיכת מזומן בכספומט וגובה ממך עמלות שמכניסות לבעלי המניות מיליארד שקל בכל רבעון. כולם מתבקשים להעביר את הסליחה אליי לא יאוחר מהארוחה המפשקת.

(6)

ואיך אפשר לשכוח קבלת סליחה בטלפון הנייד מכל חברה סלולארית שגובה 60 שקל על מטען שעולה לה 6 שקל בבייג'ין (שבמיקרה הצבע של הלוגו שלה הוא כתום ושהיא גם החברה שהזמינה את מנוייה בחגיגיות "לצפות בטרגדיה" ולראות בסלולארי את אסף ואילן רמון מתאחדים בשמיים).

(7)

ונסיים בבקשת סליחה שתגיע מאיזה ראש עיר בגוש-דן (שהשם שלו מתחרז עם חולדה) שמבזבז עשרות מיליוני שקלים על חגיגות מאה שנה לעיר הזאת בשעה שמאות אנשים מתגוללים ברחובות העיר הזאת בלי בית ומיליון חולדות גרות מתחת לעיר הזאת. כן, אני מדבר על מנהל בית-הספר לשעבר שבים שלו לוקחים לך 20 שקל על כסא ושמשייה ו-30 שקל על חנייה ו-15 שקל על ארטיק בננה ו-20 שקל על קולה ו-30 שקל על בירה, וסוגרים את הים בשעה חמש! העיר שהפקחים העירוניים שלה עברו הכשרה בברלין כבר בשנת 1933 ועכשיו הם מחכים ליד המכונית שלך עד לדקה שהתשלום על החנייה נגמר כדי לתת לך דו"ח. ואם שכחתי מישהו אז ניפגש בחוף (אני אמכור כליה כדי לממן גם לו שמשייה).

שתפו אותנו:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן