היום פתאום התחלתי להעריץ יופי נשי. אני הרי ממילא לא צריך הרבה דם במוח ומעדיף שהוא יזרום למקום אחר, שהלב יעבוד שעות נוספות, שהכל יעבוד אוברטיים, אבל עכשיו נקלעתי אל מול האישה הזאת והדם התרוקן כולו מהמוח ועבר להתגורר באמצע הגוף. כי השפתיים שלה אדומות מעצמן והתחתונה שבהן סדוקה כמו בצמא, עד שבא לאחות אותה בשיטות המיוחדות שלי, והחיוך הכאילו מקרי בזוויותיהן, והשיער שהוא רק לכאורה חלק, והעיניים בהירות ומביטות עליך לאן שאתה הולך גם כשאתה כבר לא לידה, וקווצות שיער שוכנות כדרך קבע בצד פניה ואחת מסתירה קלות את זווית עינה הימנית, והאף הוא אף שנשים בבוורלי הילס משלמות עליו מאה אלף דולר, וכמובן אדמומיות טבעית בלחייה, וגומות חד-פעמיות, וגבות – שאין לה כלל צורך לגעת בהן, שמדברות, מה מדברות – שרות, עם צבעו של השיער.
ואני יכול להתחיל מהתחלה על הכל, רק במילים אחרות, כי אני יכול לדבר על פניה מעכשיו ועד למפץ הגדול השני ובכל פעם יהיו לי מילים חדשות. הנה: שפתיים שהעליונה היא כמו כנפיים של ציפור עדינה והתחתונה היא כמו מקום שאני יודע שיש לנשוך קלות ולהאדים עד שכל החריצים הרעבים ייעלמו, וחיוך קטן שמשתוקק לחייך אליו בהבנה הדדית שהנה הגעתם וזהו, ושיער שאני יודע שאפילו אם אחת ממנו תיקלע לפי לא יהיה בכוונתי להוציאה משם, ועיניים נוצצות יהלומי דמים, והאף שגורם לרצות להפוך אסקימוסי ולהתייצב מולו ולנשום את החנקן היוצא ממנו קלות כשהיא ישנה לצידך, והשרטוטים הזערוריים על הפנים כמו שאני אוהב וסופר אותם אחד לאחד אחרי שהיא נרדמת ולפני שהיא מתעוררת. החלטתי להשתמש במילים סטנדרטיות כדי לתאר אותה. הנה: בשבילה המציאו את המין הנשי.
