זה יכול היה להיות אני, שמעיר אותך באמצע הלילה כדי לעשות איתך. חבר שלך אמר "זהה את עצמך", אבל אי-אפשר לזהות אותי כשאני בגשם השוטף. כבר לא יחזרו הימים של המיני-מיינור החומה שנעה במרק שלא רואים בו ממרחק סרגל. לא רק כי כבר אין הרבה מיני, כי כבר אין הרבה גשם כזה. המיני עבר לרגליים, והקיץ הזה יהיה קיץ קשה לחובביהן.
בימינו אולי אין ממש גשם, אבל עצים עדיין נשברים, אפילו מול החלון שלך עצמך, ומן ראוי כי תתכופף. אני לא מתכופף. מכופף דווקא כן. תתכופפי לרגע עד שאני אסיים כאן איזה עניין. בעצם אחר-כך גם אני אתכופף ואת תסיימי איזה עניין.
מבקשים כאן עניבה ואני באתי רק בג'קט. שומע את הגיטרה מנסרת ברקע כשהדלת הכבדה נפתחת לכדי חריץ. והגיטרה שלי כאן בנרתיק. צורה של טיפה מצויירת בצבע כהה על פנדר "סטרטו-קאסטר" לבנה. זוכרת מה קרה לגנראל קאסטר? אלאמו זה היום חברה להשכרת רכב. כמו ששואה תהיה חברת תעופה בעוד חמישים שנה.
לעולם? מה זה לעולם, רק יום חמישי היום. זה רק החיים. בואי ונסכם על הרגע הספציפי הזה ועל מיליארד שמונה מאות מיליון ושישים ותשע דקות מ-ע-כ-ש-י-ו. מתקתק. אני, מתוק? אה, השעון. אז יש לך את השפתיים הכי יפות, וכן, הייתי אונס אותן. בעצם לא אונס כי יהיו נשים שלא יאהבו את הקונוטציה. אז במקום אונס בואי נגיד שאני אשדל אותן ואז כבר אשאב אותן וכל העסק, את כל השפתיים.
מתעוררת יפה. רק את חושבת שאת לא. מתעוררת וקמה, אני באותו המקום מונח, את שמה אודם במיוחד בשבילי והנה את מול עיניי, אפי, שפתיי. כנראה שלא אמרו לך כבר הרבה זמן שאת בעלת יופי יוצא מגדר רגיל. ואל תשכחי שאני שמתי את השפתיים שלך בפוקוס והראיתי אותן לעולם.
סיגר, תמיד אותו הסוג ותמיד בזווית הפה, לוקח לי לפחות חצי שעה לגמור אותו. הבוקר איתך, במשך היום את כל הזמן ברקע, ובערב כבר אהיה כמו ג'ים מוריסון. אקליט או אדבר או אכתוב ואז תבוא מכיוון מטה איזו יפה ותעשה את מה שצריך. מכנסי עור הדוקים, סיקס פאק בבטן, הפנדר מתנוססת על הירך, מנפנף בה כמו שנשיאים במזרח-התיכון מנפנפים דברים למזכירות שלהם.
יהיה לי בקהל איש שאני אסמן לו בסימן מוסכם איזה מעריצה אני רוצה והיא כבר תחכה לי בחדר ההלבשה. והיא תהיה ממש דומה לך. "sing with me, tokyo". רק שלא כמו מוריסון אני לא אמות בגילו.
