מארב. המדרגות הקבועות. ערב. חושך. יום נוסף הגיע לסיומו. ילדים רכים נאספו כבר אל בתיהם. זה הזמן שכולם נמצאים באיזור הדימדומים שבין יום לערב ללילה והלילה הוא שדה הצייד שלי עכשיו. נשים רכות פוסעות כמו שהן רגילות, בשביל הרגיל. נשים וגבר אחד. הן רכות במקומות הנכונים ומה שיש לי הוא קשה. קשה מאוד. האפילה היא המקום שבו הכי נוח לי להיות. הצללים מסתירים מעיל שמתחתיו הכלי ורק הכלי ודבר מלבד הכלי. הטמפרטורה בחוץ אולי יורדת אבל אצלי היא עולה. ההמתנה היא החלק האהוב עליי כי כאן התגבשה המזימה הסופית. הפתרון הסופי. הפתרון הסופי הגיע והיום זה היום וזהו הערב והלילה הוא הלילה הקובע. עוד מעט יוחלט מי לשבט ומי לא יזכה לחסד. הקזחי אמר לבהירת הכרבולת הסכמתך אינה נחוצה וגם אצלי לא נחוצה כל הסכמה מצד הצד השני. מודיעין בשדה הקרב הוא גורלי וכל המודיעין כבר אצלי. עיניי התבוננו במשך ימים, שבועות, חודשים, הרגליים למדו את המסלול, דריכות אימתית והיעל עומד להגיע למקווה המים מבלי דעת, ללא חשד וחשש. בהכירי את הדרכים והמשעולים והפיתולים אוכל להשיג את מטרתי, והיא קרובה עכשיו מתמיד. יהיו בה נוזלים, והם יזרמו, חמים, נוטפים, על הגוף, על הרצפה, מהגוף לרצפה ומהרצפה בחזרה לגוף שיתבוסס בהם. הפגישה הראשונה היתה כאן, במקום הזה, וגם הפגישה האחרונה תתקיים כאן, הלילה הזה מכל הלילות. עכשיו כבר אין רחמים. הדם עולה לראש ושאר חלקי הגוף התרוקנו אך מייד יתמלאו מחדש. אתחיל את כל העניין ואגמור עם כל העניין. לא אתפס, זאת אדע. החשיכה היא חברתי, הצמחייה היא מושיעתי, נעלי הגומי חלקות הסולייה יסתירו את צעדיי מן המרחרחים עם המברשות ואמצעי הזיהוי והבושם הכבד יבלבל את הכלבלבים. כשהלילה יתעבה לאחר מעשה אני אתדלל ואני אתאדה ורגליי יובילו אותי למכונית, לכביש הגישה, לדרך המהירה, לרדיו, לקריין שידווח. עשיתי את זה ואני האייטם הפותח בחדשות חצות ובמהדורת הבוקר, וביומן של המחרת, ולאורך השבוע, וכל הרבעון, והסיפור של השנה, והפשע הלא מפוענח של העשור. והפשע המחריד, והזוועה, וחוסר הרחמים, וההתעלמות מתחנוני הקורבן, והמבט לתוך הלבן של העיניים, והרעד בברכיים, והסוגרים של הקורבן שנכנעו לפחד, ושטף הנוזל הזה ופרץ הנוזל האחר החמים באותה המידה ואף יותר. הלילה יש להגיע לסיפוק וכל האמצעים מקדשים את המטרה. הרבה יזדהו איתי כי מן הידועות היא שכולן רוצות את זה אפילו אם הן לא אומרות את זה. אני חוד החנית, אני שהגעתי כדי להושיע, כדי להחדיר את זה לתוך זה. המטרה כאן! הנה הזיעה הקרה שעטפה אותי הופכת לזרם לוהט. כיבוש. גבר מול אישה. הצייד והניצוד. היד מושטת קדימה. הכוונת מדוייקת להחריד. בול על הבול והפגיעה בול. הנה המבט של הארנבת שנלכדה בפנסי המכונית רגע לפני שהיא פוגשת את הפגוש. הנה אותו שבריר השנייה שבו הבליחה אצלו ההכרה שלו שהכלי שלו לא ישמש אותו יותר מששימש אותו בשנתיים האחרונות כאן, במקום הזה בדיוק. הצייד הפך לניצוד, הנה הלהבה, הנה הפרץ, הנה הרעש, הנה המשלוח יוצא לעבר מטרתו. אנולה-גיי היתה צריכה להישאר בבית ולא לטוס להירושימה וגם אתה, המנומס, המצלם, השד יודע כיצד יכנו אותך מעתה, כנראה המסורס, היית צריך להישאר בבית הלילה. הכבוד של פריצי.
